Bubbles and Squeaks

לפני שבוע, עת שתינו קוקטיילים של בוקר, חברה הביעה את חיבתה לאלכוהול ולשאר משני תודעה. "אני? תני לי ארל גריי!" הצהרתי בנחרצות. חצי בצחוק, אבל – אם להודות על האמת – גם לגמרי ברצינות.

אני אוהבת תה. כוס תה לצד ספר או מאמר אקדמי. שיחות על כוס – קנקן – קנקנים רבים – של תה. תה בלילה של דד-ליינים. תה בבוקר גשום. תה קר ביום חם. תה חם ביום קר. מסיבת תה עם הילדים. תה על הרצפה כשהכלב מניח את ראשו על ברכיי. תה בתרמוס בלונדון, לבד, עוצרת לשתות מול התמזה ברוח מקפיאה וגשם מטפטף. תה בסין. תה של מדורות מדבריות. תה.

ויקיפדיה מדווחים מה צריך כדי להכין תה: מים, דרך לחמם מים, כלי לחמם בו את המים, תערובת ארל גריי, וקנקן, כוס או ספל תה. מכאן והלאה, אנחנו בעולמות של מחלוקת. כמה זמן לחלוט את העלים, מה טמפרטורת המים הרצויה, האם להוסיף חלב, ואם כן – מתי? על כל אחד מאלה ניטשים ויכוחים עזים. הרבה אנגלים. הרבה דעות. לא לחינם גם ג'ורג' אורוול וגם דאגלס אדמס, שני אנשים שנפש האדם לא זרה להם, מצאו לנכון לפרסם מורי נבוכים להכנת תה – "אחד מעמודי התווך של הציוויליזציה בארץ הזאת".

אורוול מונה לא פחות מאחת-עשרה דברות לתה מושלם:

[1] להשתמש בתה הודי או ציילוני; [2] להכין בכמויות קטנות – בקנקן ולא בסמובר; [3] לחמם מראש את הקנקן; [4] התה צריך להיות חזק – "כוס אחת של תה חזק עדיפה על עשרים כוסות חלשות"; [5] את התה יש לשים היישר בתוך הקומקום. תסמכו על אורוול שפעם לוחם חופש, תמיד לוחם חופש: "שום מסננות, שקיות בד או מתקנים אחרים הכולאים את התה"; [6] המים חייבים להיות רותחים ממש ברגע המגע עם עלי התה; [7] לאחר הכנת התה, יש לערבב אותו; [8] יש לשתות את התה מתוך ספל גבוה וגלילי ולא מתוך ספל שטוח ונמוך; [9] יש להסיר את השמנת מהחלב לפני שמשתמשים בו לתה; [10] "תה תחילה" – קודם מוזגים תה ורק אחריו חלב; [11] תה צריך לשתות בלי סוכר. "איך תוכל לקרוא לעצמך אוהב תה אמיתי אם אתה הורס את הטעם של התה שלך בכך שאתה שם סוכר בתוכו? יהיה סביר באותה המידה להוסיף פלפל או מלח."

הוא מוסיף עוד פסקה שרב בה הנסתר על הגלוי: "קיימים גם הגינונים החברתיים המסורתיים סביב קומקום התה (מדוע זה נחשב וולגרי לשתות תה מתוך הצלוחית, למשל?), והיה אפשר לכתוב הרבה על השימושים המשניים של עלי תה, כמו לניחוש עתידות, חיזוי הגעתם של אורחים, האכלת ארנבות, ריפוי כוויות וניקוי שטיחים."

בעוד אורוול מטיף לאנגלים, אדמס פונה אל האמריקאים ומנסה להסביר להם את פשר האובססיה הבריטית לתה. הוא מסכים עם אורוול על חשיבות המים הרותחים (בהווה, ולא כאלה שרתחו זה מכבר) ועל חימום הקנקן, אבל בהיותו חובב חדשנות, הוא מאיר פנים הרבה יותר להמצאות טכנולוגיות כמו שקיק התה. אדמס גם מעודד את קוראיו לנעוץ את חוטמם בתוך קופסת תיוני או עלי ארל גריי. "זה יסחרר אתכם," הוא מבטיח, "אבל זה חוקי לגמרי". בסוגיית החלב, מנגד, הוא ואורוול בשני מחנות ניצים, אורוול בוכה על חלב שנשפך לפני התה, ואדמס מהלל אותו.

כריסטופר היצ'נס כתב ב-2011 שלתה שהוכן ממים לא לגמרי רותחים, שלתוכם הוכנס תיון (הסדר הוא תמיד – תמיד! – הפוך) יש את אותו אפקט על הנפש כמו לשקיעה בקריאת זכרונותיו של הנשיא קרטר. ובקיצור – שממה משמימה. בשונה מ-11 הדברות של אורוול, היצ'נס נאחז בעיקרון זהב אחד: "זכרו רק שהמים צריכים להיות רותחים כשהם נוגעים בעלי התה. זה שורש כל העניין."

גם יוסף חיים ברנר, שחי כמה שנים בלונדון והבין הרבה בנפש האדם ומשהו גם בנפשה של העיר, אהב תה. כך מספר לנו אשר ביילין ב"ברנר בלונדון" הנפלא. אהב, אך לא שתה. 

"איש נזיר מימים קדמונים היה. מפה לא כיסתה את שולחנו. פרח לא נשם בחדרו, וקול אשה לא שמעו כתליו. לא ראיתיו מעולם אוכל סעודה מספקת. מתוך נייר שמנוני היה מוציא דג-מלוח, פת-לחם להשקיט בזה רעבון גופו; יושב בקצה השולחן או עומד על יד תיבת-אותיות ואוכל בחיפזון, כאדם הבהול לצאת לדרך תיכף. אפילו את התה שאהב החליף בכוס מים, כי התה דורש הכנות ואיבוד זמן."

משקה שלא הכרתי עד אמש, ושגם אותו ברנר לא היה שותה, כי למי יש זמן לחמם חלב או פנאי למותרות כמו וניל, נקרא "ערפל לונדוני". מדובר בתערובת של ארל גריי, חלב חם, דבש וסירופ וניל. נראה לי שעוד נשוב אליו פה בעתיד. ותראו מה יש לברנר להגיד על הערפל הלונדוני:

"אנו כולנו שרויים כאן ב"פוגה", בערפל חושך עשן ומאובק. אלא שאתה אינך יודע, כמובן, ברור, מה זו "פוגה". בלשונם של משכילים ואינטליגנטים גמורים הרי זו אד, ערפל, דבר-מה מיסטי, כהה, פיוטי… ברם במציאות ובשביל חצאי אינטליגנטים כמונו, הרי אין זה אלא בשעה שהכל יחשך וייעשה לעב, לעב מחניק, ושפמים נעשים לחים (אשרי האנגלים העושים בהם כלה!) ונשים וגברים עדינים מאהילים על פיהם וחולי-שחפת וזקנים לימים משמיעים קול-נגינה בריאותיהם וצורות-הבריות בכלל מקבלות תמונה של כליות מלוחות… ובני בלי בית אין להם מחסה ומסתור… ובצאתך הרחובה, הרי אתה רואה כמעט את העששיות הדולקות ביום, אבל לא את קרני-הזוויות… בשעה של "פוגה" אינך עומד על דבר, אלא עד שאתה מכשיל חוטמך בו; ואף אז אינך רואהו, אלא מתוך הפוגה, מתוך האד…".

הלוואי שהייתי יכולה להכין עוגיות לברנר, האיש המסור והמיוסר הזה. "זר ובודד התהלך ביניהם. רבבות דלתות, ואין גם אחת להיכנס בה. הם לא ידעוהו. מה להם ולו? רצוץ התלבט ביניהם, כואב מכאובי עולם, נושא בנפשו חורבנם". אם אינו שותה תה, לפחות שיטבול במים הפושרים עוגיית ארל גריי.

עוגיות ארל גריי (מתכון של מרתה סטיוארט, דווקא)

מה צריכות:

• 2 כוסות קמח לבן
• 2 כפות תה ארל גריי טחון (תה מתפזורת או משקית תה, שאותו טוחנות במטחנת תבלינים)
• ½ כפית מלח גס
• 200 ג' חמאה בטמפרטורת החדר
• ½ כוס אבקת סוכר
• 1 כף קליפת תפוז (או לימון, או ליים) מגוררת

מה עושות:

• מערבבות את הקמח, התה הטחון והמלח.
• מערבלות במיקסר, עם וו העירבול, את החמאה, הסוכר וקליפות ההדרים, 3 דקות בערך, עד שמתקבלת תערובת קרמית, ריחנית ואוורירית.
• מקטינות את המהירות ומוסיפות בהדרגה את תערובת הקמח, עד שמתקבל בצק.
• מחלקות את הבצק לשניים, ומגלגלות כל חלק לגליל, בקוטר 3 סנטימטרים בערך, בתוך נייר אפייה. עוטפות את הגליל בנייר האפייה ומקפיאות לשעה לפחות, עד שהבצק מתקשה (אפשר גם לשמור בפריזר לחודשים ארוכים ולשלוף לקראת בוא אורחים. אורוול אמר שעלי תה טובים לחיזוי הגעת אורחים).
• מחממות את התנור ל-175 מעלות. פורסות את גלילי הבצק לפרוסות בעובי של כחצי סנטימטר ומניחות בתבנית מרופדת בנייר אפייה, במרווחים (כי העוגיות נוטות להתרחב מעט)
• אופות עד שהעוגיות מזהיבות מעט – בערך 15 דקות. מצננות וזוללות.

אפשר לטבול בארל גריי, אפשר לפורר מעל גלידה, אפשר לכרסם סתם כך, וגם עם קפה או שוקו זה בסדר.

מאיפה ציטטתי:

• דאגלס אדמס. Tea. פורסם לראשונה ב-12 במאי 1999.
• ג'ורג' אורוול. כוס התה שלי. פורסם באנגלית לראשונה ב-Evening Standard ב-12 בינואר 1946. מופיע באסופה מתחת לאף שלך: מבחר מאמרים בהוצאת דביר, בתרגום יועד וינטר-שגב.
• אשר ביילין. ברנר בלונדון: סיפור זיכרון. פורסם לראשונה ב"התקופה" ב-1922. הספרייה הקטנה – הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.
• יוסף חיים ברנר. מלונדון, מלבוב, וממקומות אחרים. פורסם לראשונה ב"הד הזמן", תרס"ח [1907-1908].
• כריסטופר היצ'נס. How to Make a Decent Cup of Tea. פורסם לראשונה ב-1 בינואר 2011 במגזין Slate.

בפוסט אחד כבר ציטטתי את נייג'ל סלייטר שכתב שהאנגלים הם אימפריית עוגות ובפוסט אחר – שהם מכינים את הטוסט הכי טעים בעולם. אבל האנגלים הם גם מלכי העוגיות. ב-Eating for England, סלייטר כותב (בתרגום מאוד-מאוד חופשי שלי):

"סקרתי מדפי מכולות במדינות רבות, אך אין כמו בריטניה, המציעה לקונה ולארנקו מגוון עצום של מוצרי קמח וחמאה אפויים – זרויי סוכר, נוטפי ריבה או מזורזפי שוקולד, ממולאי קרם או מצופי זיגוג לבן. אנו בירת העוגיות של העולם. מה שצרפת היא לגבינה ואיטליה לפסטה, בריטניה היא לעוגייה."

* * *

לכל אנגלי יש עוגייה מועדפת, ומסתבר שיש קוסמים שמנצלים זאת. דייב גורמן, סטנד-אפיסט אנגלי חינני, מתאר בספרו Dave Gorman Vs. The Rest of the World (שבו הוא מתעד שנה שבה שיחק שלל משחקים עם שלל אנגלים – מדומינו עם זמר פולק צעיר בפאב לונדוני, דרך מונופול עם מיליונרית בווינדזור ועד כדורגל שולחן עם גמלאי בעליית גג בווילס) מפגש עם צמד קוסמים (שאתם בא לשחק שח לייזרים פרעוני!) שמשלבים במופע שלהם להטוט ניחוש עוגיות. "אנחנו שולפים מן הכובע את העוגייה האהובה על מתנדב מהקהל", מספר אחד הקוסמים, ומרחיב, על עוגיות, מבוגרים וילדים –

"אי אפשר לשלוף את העוגייה האהובה על אדם מבלי להחזיק בהיכון אוסף עוגיות רציני. על מבוגרים אפשר לסמוך – זו תהיה אחת הקלאסיקות: דייג'סטיב, הוב-נוב, עוגיית ג'ינג'ר, או אולי Jammy Dodger [שעוד תככב בבלוג, לאור היותה העוגייה האהובה על דוקטור הו]. אבל ילדים הם בלתי צפויים. אין להם שום כבוד למורשת העוגייתית. ילדים מכירים עוגיות חדשות ומשונות, מותגים שהופיעו על מדפי המרכול לפני שבועיים, וייעלמו מהם בעוד שבועיים. אם רוצים שהקסם יצליח, אסור בתכלית האיסור לתת לילד לבחור עוגייה."

* * *

מתוך הקלאסיקות המזורזפות, המצופות והנוטפות, עוגייה אחת אהובה במיוחד – ה-Digestive Biscuit. קרוב משפחה רחוק שלי, אנגלי שחי באמריקה, נודע במיתולוגיה המשפחתית כאיש שדאג שיישלחו אליו ארגזי דייג'סטיבז בטיסות טרנס-אטלנטיות. וגם אצלנו כל ביקור באנגליה לווה ומלווה ברכישת כמה וכמה חבילות של המתוק-מריר-פריך הזה והבאתם ארצה. העוגיות האלה לא סתם טעימות. יש להן טעם של בית. הנהנתי בהתלהבות כשקראתי את תיאורו של נייג'ל סלייטר, שמקדיש להן פרק בספרו:

"בין אם הן היו במטבחכם ובין אם לאו, לדייג'סטיבז תמיד יש טעם של בית. הן תמיד מצליחות לשגר אתכם למקום בטוח, למקום שאתם זוכרים בחיבה אפילו אם לא הייתם בו מעולם. והריח שלהן – חיטתי ומתוק ומזכיר במרומז כלוב של אוגר  – שולח אתכם מיד למקום טוב ומוגן."

* * *

הדייג'סטיב המקורית, שבאה לעולם במאה ה-19, נולדה עירומה מציפוי. אבל הפופולריות כיום הן אלה שמצופות בשוקולד חלב ובשוקולד מריר (ולאורך השנים נמכרו גם זוועות בציפוי שוקולד לבן, פצפוצים, קרמל, שוקולד-מנטה ושוקולד-תפוז). ביל ברייסון, אמריקאי מאיווה שבילה עשרים שנה בבריטניה, ונפרד ממנה במסע ארוך שתועד ב-Notes from a Small Island המלבב, מונה את הדייג'סטיב מצופה השוקולד כפלא אנגלי של ממש, לצד – בין השאר – ויליאם שייקספיר וסר כריסטופר רן. וסלייטר, שסבור – רוב הזמן – שזו העוגייה הטובה בעולם, מציין שהשילוב בין השוקולד המריר לעוגיית החיטה המלאה הפשוטה הוא זיווג משמיים.

* * *

בביקור חטוף בטיב-טעם, לפני כמה ימים, הופתעתי למצוא חבילת דייג'סטיבז. המתכון הבא – הפשוט והמגוחך ביותר שיופיע בבלוג זה (אלא אם יום אחד ארהיב עוז ואכין מארס בר מאודה…) – משדרג, במחי קצת שוקולד מריר מומס, את הדייג'סטיבז שוקולד חלב הזמינים בטיב טעם, לעוגיות מגן עדן.

* * *

מצרכים:

• 1 חבילת עוגיות milk chocolate Digestive Biscuits (יש בטיב טעם ב-13.99 ש"ח)
• 1 חבילת שוקולד מריר (לפחות 50% מוצקי קקאו)

מה עושים:

• פורסים נייר אפייה על מגש או תבנית תנור.
• מניחים את העוגיות – עם הצד השוקולדי כלפי מעלה – על נייר האפייה.
• ממיסים שוקולד מריר (כדאי להוסיף טיפונת חמאה, חמאת קקאו או שמן קוקוס).
• מורחים שכבה של שוקולד מריר מומס על כל עוגייה – מעל שכבת שוקולד החלב.
• מצננים עד שהשוקולד מתקשה.
• אוכלים – לבד, או שטובלים בכוס תה. (אם כי את הדיון הסוער בשאלה מה היא עוגיית הטבילה הטובה ביותר נשאיר לפוסט אחר).

וזהו.

* * *