Bubbles and Squeaks

אוכל. אנגלי. טעים.

תג: נייג'ל סלייטר

עוגי-yeah!

בפוסט אחד כבר ציטטתי את נייג'ל סלייטר שכתב שהאנגלים הם אימפריית עוגות ובפוסט אחר – שהם מכינים את הטוסט הכי טעים בעולם. אבל האנגלים הם גם מלכי העוגיות. ב-Eating for England, סלייטר כותב (בתרגום מאוד-מאוד חופשי שלי):

"סקרתי מדפי מכולות במדינות רבות, אך אין כמו בריטניה, המציעה לקונה ולארנקו מגוון עצום של מוצרי קמח וחמאה אפויים – זרויי סוכר, נוטפי ריבה או מזורזפי שוקולד, ממולאי קרם או מצופי זיגוג לבן. אנו בירת העוגיות של העולם. מה שצרפת היא לגבינה ואיטליה לפסטה, בריטניה היא לעוגייה."

* * *

לכל אנגלי יש עוגייה מועדפת, ומסתבר שיש קוסמים שמנצלים זאת. דייב גורמן, סטנד-אפיסט אנגלי חינני, מתאר בספרו Dave Gorman Vs. The Rest of the World (שבו הוא מתעד שנה שבה שיחק שלל משחקים עם שלל אנגלים – מדומינו עם זמר פולק צעיר בפאב לונדוני, דרך מונופול עם מיליונרית בווינדזור ועד כדורגל שולחן עם גמלאי בעליית גג בווילס) מפגש עם צמד קוסמים (שאתם בא לשחק שח לייזרים פרעוני!) שמשלבים במופע שלהם להטוט ניחוש עוגיות. "אנחנו שולפים מן הכובע את העוגייה האהובה על מתנדב מהקהל", מספר אחד הקוסמים, ומרחיב, על עוגיות, מבוגרים וילדים –

"אי אפשר לשלוף את העוגייה האהובה על אדם מבלי להחזיק בהיכון אוסף עוגיות רציני. על מבוגרים אפשר לסמוך – זו תהיה אחת הקלאסיקות: דייג'סטיב, הוב-נוב, עוגיית ג'ינג'ר, או אולי Jammy Dodger [שעוד תככב בבלוג, לאור היותה העוגייה האהובה על דוקטור הו]. אבל ילדים הם בלתי צפויים. אין להם שום כבוד למורשת העוגייתית. ילדים מכירים עוגיות חדשות ומשונות, מותגים שהופיעו על מדפי המרכול לפני שבועיים, וייעלמו מהם בעוד שבועיים. אם רוצים שהקסם יצליח, אסור בתכלית האיסור לתת לילד לבחור עוגייה."

* * *

מתוך הקלאסיקות המזורזפות, המצופות והנוטפות, עוגייה אחת אהובה במיוחד – ה-Digestive Biscuit. קרוב משפחה רחוק שלי, אנגלי שחי באמריקה, נודע במיתולוגיה המשפחתית כאיש שדאג שיישלחו אליו ארגזי דייג'סטיבז בטיסות טרנס-אטלנטיות. וגם אצלנו כל ביקור באנגליה לווה ומלווה ברכישת כמה וכמה חבילות של המתוק-מריר-פריך הזה והבאתם ארצה. העוגיות האלה לא סתם טעימות. יש להן טעם של בית. הנהנתי בהתלהבות כשקראתי את תיאורו של נייג'ל סלייטר, שמקדיש להן פרק בספרו:

"בין אם הן היו במטבחכם ובין אם לאו, לדייג'סטיבז תמיד יש טעם של בית. הן תמיד מצליחות לשגר אתכם למקום בטוח, למקום שאתם זוכרים בחיבה אפילו אם לא הייתם בו מעולם. והריח שלהן – חיטתי ומתוק ומזכיר במרומז כלוב של אוגר  – שולח אתכם מיד למקום טוב ומוגן."

* * *

הדייג'סטיב המקורית, שבאה לעולם במאה ה-19, נולדה עירומה מציפוי. אבל הפופולריות כיום הן אלה שמצופות בשוקולד חלב ובשוקולד מריר (ולאורך השנים נמכרו גם זוועות בציפוי שוקולד לבן, פצפוצים, קרמל, שוקולד-מנטה ושוקולד-תפוז). ביל ברייסון, אמריקאי מאיווה שבילה עשרים שנה בבריטניה, ונפרד ממנה במסע ארוך שתועד ב-Notes from a Small Island המלבב, מונה את הדייג'סטיב מצופה השוקולד כפלא אנגלי של ממש, לצד – בין השאר – ויליאם שייקספיר וסר כריסטופר רן. וסלייטר, שסבור – רוב הזמן – שזו העוגייה הטובה בעולם, מציין שהשילוב בין השוקולד המריר לעוגיית החיטה המלאה הפשוטה הוא זיווג משמיים.

* * *

בביקור חטוף בטיב-טעם, לפני כמה ימים, הופתעתי למצוא חבילת דייג'סטיבז. המתכון הבא – הפשוט והמגוחך ביותר שיופיע בבלוג זה (אלא אם יום אחד ארהיב עוז ואכין מארס בר מאודה…) – משדרג, במחי קצת שוקולד מריר מומס, את הדייג'סטיבז שוקולד חלב הזמינים בטיב טעם, לעוגיות מגן עדן.

* * *

מצרכים:

  • 1 חבילת עוגיות milk chocolate Digestive Biscuits (יש בטיב טעם ב-13.99 ש"ח)
  • 1 חבילת שוקולד מריר (לפחות 50% מוצקי קקאו)

מה עושים:

  • פורסים נייר אפייה על מגש או תבנית תנור.
  • מניחים את העוגיות – עם הצד השוקולדי כלפי מעלה – על נייר האפייה.
  • ממיסים שוקולד מריר (כדאי להוסיף טיפונת חמאה, חמאת קקאו או שמן קוקוס).
  • מורחים שכבה של שוקולד מריר מומס על כל עוגייה – מעל שכבת שוקולד החלב.
  • מצננים עד שהשוקולד מתקשה.
  • אוכלים – לבד, או שטובלים בכוס תה. (אם כי את הדיון הסוער בשאלה מה היא עוגיית הטבילה הטובה ביותר נשאיר לפוסט אחר).

וזהו.

* * *

מודעות פרסומת

סא"ל חרדלי. במטבח. עם הטוסטר.

"זה קרה בשלושים וחמישה במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוּט. לוּ היה קורה לוֹ רק לפני שבוע, מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ.

אבל בשלושים וחמישה במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר.

חוץ מזה היה יום חמישי. דוד רינגלהוט לקח את אחיינו קונרד מבית הספר, ועכשיו מיהרו השניים לאורכו של רחוב גְלָצִיס. קונרד נראה מודאג, אבל הדוד לא הבחין בכך, אלא שמח לקראת ארוחת הצהריים.

אבל לפני שאני ממשיך, אני מוכרח לספק לכם הסבר בענייני משפחה. ובכן: דוד רינגלהוט היה אחיו של אבא של קונרד. היות שהדוד עוד לא היה נשוי וגר לגמרי לבד, נתנו לו לקחת את אחיינו מבית הספר בכל יום חמישי. השניים אכלו ביחד ארוחת צהריים, פטפטו ושתו קפה, ורק לקראת הערב הוחזר הנער, במשלוח מיוחד, אל הוריו. ימי חמישי אלה היו משעשעים מאוד, כי לדוד רינגלהוט, כאמור, עוד לא הייתה אישה שתוכל לבשל לו ארוחת צהריים! משהו כמו עוזרת בית גם לא לא היה לו. ולכן בימי חמישי הם אכלו, הוא וקונרד, רק מאכלים מטורפים. לפעמים נקניק וקצפת. או כעכים מלוחים עם ריבה. או עוגת דובדבנים עם חרדל אנגלי. את האנגלי הם אהבו יותר מאשר את הגרמני, כי החרדל האנגלי הוא חריף במיוחד ונשכני כאילו היו לו שיניים."
(מתוך הפרק הראשון של שלושים וחמישה במאי של אריך קסטנר, בתרגום מיכאל דק)

* * *

אז היום השלושים וחמישה במאי, ועל כן מיהרתי לרכוש חרדל אנגלי נשכני. תמיד טוב שיש בבית, כי (לפחות לפי ג'רום ק' ג'רום בשלושה בסירה אחת), חיסרון החרדל גורם לדיכאון גדול, וללא חרדל החיים נראים עלובים וריקים מתוכן (בתרגום יאיר בורלא) והקיום נראה ריק וחסר עניין (בתרגום דני קרמן).

* * *

לכבוד השלושים וחמישה במאי, ולכבוד החרדל האנגלי הנשכני, וכהמשך ישיר-למדי לפוסט-הטוסט הקודם, קבלו מתכון מהיר לווריאציה בצלית על Welsh Rabbit (אף ארנב לא נפגע במהלך הכנת הטוסט, אל חשש). המתכון הוא (שוב) של נייג'ל סלייטר, והפעם מ-Tender, ספר הירקות המופלא שלו.

מה צריך (לשני אנשים)

  • 2 בצלים קטנים (לבנים או סגולים או גם וגם), חתוכים לטבעות דקות
  • 30 ג' חמאה
  • 1 כף קמח
  • 1/2 כוס בירה (רצוי כהה ואנגליה, אבל גם גולדסטאר הולך)
  • 1/3 כוס חלב
  • 2 כפיות חרדל אנגלי
  • קצת פלפל שחור
  • בערך כוס גבינת צ'דר מגוררת (100 גרם או משהו כזה)
  • 2-4 פרוסות לחם מלא וטעים (תלוי בגודל ובמידת הרעב)

מה עושים

  • ממיסים את החמאה בסיר ומוסיפים את הבצלים. מאדים-מטגנים על אש נמוכה במשך רבע שעה, עד שהם מזהיבים ומריחים נפלא (ולא שוכחים לערבב).
  • מוסיפים לבצלים כף קמח, ומערבבים היטב, ואז מוסיפים את הבירה ואת החלב ומבשלים עד שמסמיך מעט.
  • מוסיפים את החרדל והפלפל השחור ומערבבים (ונושמים עמוק את ריחו הנשכני והחינני של החרדל), ואז מוסיפים את הצ'דר, בוחשים ומסירים מהאש.
  • קולים את הלחם בטוסטר עד שמזהיב. מפזרים מעליו את תערובת הגבינה ומחממים לכמה דקות בטוסטר-אובן, או בתנור, עד שהגבינה מבעבעת ומזהיבה, וקצות הלחם (אם רואים אותם מתחת להר הגבינה) משחימים.
  • אוכלים עם שארית הבירה, ומתכוננים לדברים המוזרים ביותר.

Colman5

A Post on Toast

נייג'ל סלייטר, שכבר צוטט כאן ועוד יצוטט כאן לא מעט, כותב ב-Eating for England על נפלאות הטוסט הבריטי (בתרגום חופשי למדי שלי):

"אכלתי טוסט בכל מקום – מלאוֹס ועד לוּטוֹן – ואני יכול לומר ללא שום היסוס, שאף אחד – אף אחד – לא מכין טוסט כמו הבריטים. כפי שלא תצליחו למצוא מחוץ לתאילנד תבשיל קארי ירוק עדין וניחוחי בדיוק במידה הנכונה, ותתקשו למצוא אוסו-בוקו רך ונשגב כמו זה שיצא תחת ידיו של טבח איטלקי, לא תוכלו למצוא על פני כדור הארץ טוסט טוב יותר מזה שיוגש לכם באיים הבריטיים. טוסט הוא המִנחה שלנו לעולם הגסטרונומיה. מדוע? זו כבר שאלה קשה יותר.

לצרפתים יש לחמים מעניינים יותר. האיטלקים, וגם היפנים, מצטיינים בהקדשת תשומת הלב לפרטים הקטנים, אבל ניסיונותיהם של אלו ושל אלו בהגשת טוסט בחמאה הם כאין וכאפס לעומת ההישגים מעוררי התיאבון שלנו. גם כשאינו במיטבו, הטוסט הבריטי הוא תמיד סביר, שלא כמו הגרסאות החיוורות והרופסות שבהן אתם עלולים להיתקל ביוון (מדינה שפספסה לחלוטין את כל הפואנטה של הטוסט), או הווריאציות הנלעגות שיוגשו לכם בארצות הברית. אין ספק – בכל הנוגע לטוסט, אנחנו אימפריה."

*     *     *

דגלאס אדאמס, שזיהה את היכולות הבריטיות בתחום קולינרי חשוב לא פחות – התה – ולאחר שהשמיד את כדור הארץ ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שלח את גיבוריו לתור יקומים שלמים שבהם ניתן להשיג הכול חוץ מכוס תה סבירה, מציג ב-Mostly Harmless עוד חזון קודר לאנגלי המסתובב בגלקסיה – עולם ללא טוסט:

"העולמות הזמינים נראו עגמומיים למדי. לא היה להם מה להציע לו, משום שלו לא היה מה להציע להם. הוא התייסר לגלות שאף על פי שהגיע מעולם שבו היו מכוניות ומחשבים ובלט וארמניאק, הוא עצמו לא ידע כיצד הם פועלים. הוא לא ידע לעשות דבר. הוא אפילו לא ידע לבנות טוסטר. הוא הצליח להכין לעצמו כריך, אך בזה זה נגמר."

*     *     *

סטיבן פריי (שאת דבריו על תה עוד אביא כאן), תיאר ב-The Liar יקום עגמומי אחר – בית הספר הפרטי האנגלי – שהפך את הטוסט למוסד, טקס ופולחן.

"שעת התה", פריי כותב (ואני מתרגמת בחופשיות-יתרה), "הייתה מוסד מקודש שסבב כל-כולו סביב טקס הטוסט והסגידה לו. במקום שבו נאסר השימוש באלכוהול, בטבק ובסמים, חיוני היה למצוא משהו שיחליף את מקומם כשם וכסמל לחיוּת, לנעורים ולכל מה שמגניב. טוסט, מסיבות שטשטש הזמן, היה התחליף שנמצא, ושמו נישא בפי כל בכל הזדמנות אפשרית:
– "בדיוק נהניתי מקצת טוסט, כשהָרמן והוֹפּווּד הגיעו…"
– "בּרטון הזה בהחלט חמוד. והוא עושה יופי של טוסט…"
– "כן, תבוא אלי לחדר מתישהו. נעשה קצת טוסט…"
– "אלוהים, אני לא מסוגל לזוז. ממש נסחפתי עם הטוסט אתמול…"

*     *     *

וג'תרו טאל, ב-Wond'ring Aloud, מכניסים את הטוסט (או פירוריו) לחדר המיטות:

Wond'ring aloud– will the years treat us well.

As she floats in the kitchen, I'm tasting the smell of toast as the butter runs.

The she comes, spilling crumbs on the bed and I shake my head.

And it's only the giving that makes you what you are.

*     *     *

ובחזרה לנייג'ל סלייטר, שמציע ב-Ripe: A Cook in the Orchard מנה סתווית (שלמרות שסוף אפריל, הולמת את מזג האוויר שנשקף מהחלונות) של תפוחים מקורמלים על טוסט. פשוט, ניחוחי, ומתאים בדיוק לשבת גשומה מעין זו.

גרומיט   טוסטר

גרניום   פולי

תפוחים מקורמלים על טוסט

מה צריך (ל-2 מנות)

  • 2 תפוחים אדומים מתוקים
  • קצת מיץ לימון
  • 40 ג' חמאה (לטבעונים: שמן קוקוס)
  • 2 כפות סוכר (רצוי קנים או דמררה, ואפשר גם חום או לבן)
  • קצת קינמון
  • חופן צימוקים
  • 2 פרוסות טוסט – מחלה מתוקה, בריוש או לחם אגוזים וצימוקים

מה עושים

  • חותכים כל תפוח לרבעים (אין צורך לקלוף) ופורסים לפרוסות דקות. מזליפים על התפוחים החתוכים מעט מיץ לימון, כדי שלא ישחירו.
  • ממיסים את החמאה במחבת. כשהחמאה נמסה, מוסיפים את הסוכר, מערבבים ומניחים לבעבע במשך דקה או שתיים.
  • מוסיפים את התפוחים, מערבבים ומצפים בחמאה, ומבשלים כחמש-שבע דקות על אש בינונית עד שהתפוחים רכים.
  • מוסיפים את הצימוקים והקינמון ומערבבים.
  • כשהתפוחים כמעט מוכנים – רכים ומצופים בשכבת קרמל, מכינים שתי פרוסות טוסט – זהוב אבל לא שרוף. עורמים את התפוחים על פרוסות הטוסט ואוכלים ככה, או עם תוספת של שמנת חמוצה או קרם פרש.

טוסט

קרעו המפה, החמאה מעכו!

הוביטים הם כידוע יצורים חובבי נוחות וחובבי צבעוניות. במאורתו של בילבו – על פי תרגומה החדש והמוצלח מאוד של יעל אכמון (שטעימה ממנו אפשר למצוא כאן) – יש "דלת עגולה דמוית צוהר, צבועה ירוק, ובדיוק במרכזה ידית פליז צהובה ונוצצת". ובילבו עצמו – כמו שאר ההוביטים – חובב "בגדים צבעוניים (בעיקר ירוקים וכחולים)".

הוביטים הם גם חובבי בישול: במאורתו של בילבו יש שלל מזווים, מטבחים וחדרי אוכל. הם מעדיפים ארוחה טובה על פני הרפתקה טובה – "כמה לא נעימות ומטרידות ובלתי נוחות הן [ההרפתקאות]! גורמות לך לאחר לארוחת הערב! קשה לי להבין מה מוצאים בהן". ובכלל, מעדיפים שתי ארוחות ערב על פני אחת ("אם הדבר עולה בידם") ואחריהן הם "נוהגים לצחוק צחוק עמוק ועשיר". ובעת בהלה – גם אם היא תוקפת אותם זמן קצר אחרי ארוחת הבוקר – הם פונים היישר למזווה, להתאושש באמצעות "עוגה או שתיים ומשהו קטן לשתות".

כשנוחתים בביתו של בילבו גנדלף אחד ושלל גמדים – עם זקנים כחולים, צהובים ולבנים, חגורות זהב וכסף, וברדסים ירוקים, צהובים, כחולים, סגולים, אפורים, חומים, לבנים, ארגמניים, ואפילו אחד תכול עם גדיל כסף ארוך, עולה בדעתו של בילבו מחשבה נוראה – "העוגות עלולות לאזול, ואז – הוא ידע את חובותיו ודבק בהן, יהיו מכאיבות ככל שיהיו – הוא, המארח, ייאלץ לוותר על עוגה".

ואכן, הגמדים מבקשים מעט בירה, ושיכר וקפה ותה ויין אדום – וריבת פטל ועוגת תפוחים, ופשטידת בשר וגבינה, ופשטידת חזיר וסלט, וכמה ביצים, ועוף קר וחמוצים – וכולם רוצים עוגות – "עוגת קימל, אם יש", שאוזלות כששלל הגמדים "יושבים סביב השולחן ומשוחחים על מכרות ועל זהב ועל גובלינים חצופים ועל דרקונים זורעי הרס, ועל דברים אחרים שבילבו לא הבין, או שלא רצה להבין, משום שנשמעו הרפתקניים מדי".

אז גם אני הכנתי עוגת קימל, לא על פי מתכון עתיק של בני משפחת באגינס, אלא לפי מתכון פשוט של נייג'ל סלייטר, שמדגיש כי מדובר בעוגה בריטית מסורתית שכמעט נעלמה מן העולם, עד שמסעדת סנט ג'ון החזירה אותה לחיים כנשנוש בוקר בלוויית כוסית יין מתוק. העוגה שלי היא מלבנית, שלא כמו העוגות ה"עגולות ויפות" של בילבו, אבל כפיצוי, ובכדי להפוך אותה ראויה לסעודה שתתאים לידיות הצהובות, לבגדים הירוקים, לזקנים הכחולים, לברדסים הארגמניים ולגנדלף האפור, ולמרות ההנחיות של נייג'ל סלייטר לא להוסיף לה דבר, ציפיתי אותה בזיגוג ורוד ולימוני וטעים.

עוגה להוביטים וחברים

מה צריך:

  • 120 ג' חמאה בטמפרטורת החדר
  • 100 ג' אבקת סוכר (ולחובבי המתוק אפשר להוסיף עוד כף או שתיים של סוכר או אבקת סוכר)
  • 3 ביצים
  • 1 כפית זרעי קימל (ולא יותר)
  • 1 כפית קליפת לימון מגוררת (אפשר יותר)
  • 1 כוס קמח
  • 1 כפית אבקת אפייה
  • 1/4 כפית מלח
  • 1/4 כוס שקדים טחונים
  • 2 כפות חלב

לזיגוג:

  • 75 ג' אבקת סוכר
  • 1 כפית מי פריחת הדרים / מי ורדים (לא חובה, אבל מאוד כדאי)
  • 1 כפית מיץ לימון (או קצת יותר, אם לא משתמשים במי פריחת ההדרים)
  • קצת סלק טרי

מה עושים:

  • חותכים את החמאה לחתיכות קטנות. מוסיפים את אבקת הסוכר ומקציפים יחד עד שתפוח ואוורירי.
  • מוסיפים את הביצים אחת-אחת, ומקציפים קלות.
  • מוסיפים את הקימל ואת קליפת הלימון ומערבבים.
  • מוסיפים את הקמח, את השקדים הטחונים ואת החלב ומערבבים עד לקבלת תערובת אחידה.
  • מעבירים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב ואופים בחום של 160 מעלות למשך כשעה – עד שהעוגה מזהיבה היטב ומתייצבת.
  • מקררים את העוגה ומוציאים אותה מן התבנית לצלחת הגשה.

מכינים את הציפוי:

  • מנפים היטב לקערה את אבקת הסוכר (אל תדלגו: זה חשוב כדי למנוע גושים מעצבנים בציפוי).
  • מוסיפים כפית מי פריחת הדרים, כפית מיץ לימון וקצת מיץ סלק (פשוט וקל: מגררים בערך רבע סלק, מועכים בידיים וסוחטים את המיץ אל תוך תערובת אבקת הסוכר). מערבבים היטב – עד למרקם נוזלי-משחתי ולצבע ורוד ויפה.
  • שופכים את הציפוי על העוגה ומורחים לכיסוי מלא, ולטפטופים בקצוות. את שלוליות הציפוי שנוצרות למרגלות העוגה אפשר וכדאי לאסוף ולמרוח שוב על העוגה, וחוזר חלילה. הציפוי יתקשה באוויר תוך כחצי שעה.

 אוכלים – עם כוס תה או כוסית יין מדירה, ועם חברים, כלבים, גמדים, הוביטים וספרים טובים.

* * *

מסע בין טעמים

אחד מטיולי חלומותיי הוא מסע רגלי מחוף-אל-חוף בבריטניה, מלנדז אנד ועד לג'ון אוֹגרוֹאטְס, ואז אולי להמשיך לאורקניז (puffins!) ולשטלנדז (ponies!). נייג'ל סלייטר, כותב נפלא על אוכל בכלל ועל אוכל אנגלי בפרט (הוא עוד יככב הרבה בבלוג-השב-לחיים הזה), מציע סיבה נוספת למסע – דילוג בין ביס לביס, בין עוגה לעוגה.
אז לכבוד הג'וּבּילי, ולכבוד חזרתו של הבלוג לחיים, הנה תרגום (קצת מקרטע) שלי לקטע שלו מתוך Eating for England: The Delights and Eccentricities of the British at Table:

מסע בין עוגות בבריטניה

לאיים הבריטיים יש מסורת עשירה של מתכונים מקומיים. במסע מלַנְדְז אֶנְד ועד האיים ההבּרידיים נוכל לאכול עוגה שונה בכל עיר. העוגה הכבדה המנוקדת בקליפות הדרים מקורנוול תספק אנרגיה עד שנגיע לעוגות השמרים מלאות הקרם מדֶבוֹן. ואחריהן מחכים אוצרות כמו העוגיות המתפוררות מסאמֶרסט, עוגת התפוחים מדוֹרסֶט, ועוגת החומץ עתירת הצימוקים מנורפולק. בדרך אפשר יהיה לנגוס במאפי בּנבֶּרי, במאפי צ'וֹרלי או בלחמניות "פרחחים שמנים" מיורקשייר, או ליהנות מפרוסה נאה של עוגת דבשה ותבלינים. אפשר בהחלט להוסיף לארוחה גם "שושבינות" גבינה ולימון מריצ'מוֹנד, עוגות ספוג בניחוח הדרים מנורפולק, ביסקוויטים משרוּזבֶּרי ולחמניות צימוקים מפֶּמבְּרוֹקשייר.

ואז יגיע תורם של הבָּאנוֹק מפּיטְקָאיתְ'לי (בצק חמאה ושקדים מנוקד בפיסות קליפת הדרים), עוגת פלפל שחור מווסטמורלנד בניחוחות ציפורן ומולסה, ועוגה שחורה מפטגוניה, ששמה מתייחס למשפחות הוולשיות שהיגרו לדרום אמריקה לנסות את מזלן במכרות הזהב. גם ריצ'מונד, ריפון, סלקירק, נלסון, גרנת'אם וגוּסְנר העניקו את שמן למשהו מתוק לצד התה. בריטניה כולה בתבנית אפייה.

בשעות אחר הצהריים של יום ראשון נוכל להרים פרוסת עוגה וכוס תה ולהריע לכל מחוז, עיר או יריד שנבחר. נוכל להודות על הקציר או לברך על גז הכבשים, להצדיע לזוג נשואים טריים או להיפרד לשלום מן המתים. אולי נתפתה להרים כוסית מדֵירה ל"יום שלישי השמן" או לשנה החדשה, ללילה השנים-עשר או להוֹגְמני, לירידים כפריים ולחגיגות כלולות. ביום ראשון נוכל להודות לאל עם פרוסה של עוגת תנ"ך או עוגת כתבי הקודש, עוגת-אלוהים (אבל לא עוגת-שטן), או עוגת חלון הכנסייה (שידועה גם כעוגת בטנברג). יש עוגה עצובה, עוגת נשמה, עוגה ערמומית ועוגה ביישנית. יש עוגות לרווקת זקנות, עוגות לצי ועוגות למלכה. מעטים הדברים בארץ זו שאינם שם של עוגה!