Bubbles and Squeaks

לפני שבוע, עת שתינו קוקטיילים של בוקר, חברה הביעה את חיבתה לאלכוהול ולשאר משני תודעה. "אני? תני לי ארל גריי!" הצהרתי בנחרצות. חצי בצחוק, אבל – אם להודות על האמת – גם לגמרי ברצינות.

אני אוהבת תה. כוס תה לצד ספר או מאמר אקדמי. שיחות על כוס – קנקן – קנקנים רבים – של תה. תה בלילה של דד-ליינים. תה בבוקר גשום. תה קר ביום חם. תה חם ביום קר. מסיבת תה עם הילדים. תה על הרצפה כשהכלב מניח את ראשו על ברכיי. תה בתרמוס בלונדון, לבד, עוצרת לשתות מול התמזה ברוח מקפיאה וגשם מטפטף. תה בסין. תה של מדורות מדבריות. תה.

ויקיפדיה מדווחים מה צריך כדי להכין תה: מים, דרך לחמם מים, כלי לחמם בו את המים, תערובת ארל גריי, וקנקן, כוס או ספל תה. מכאן והלאה, אנחנו בעולמות של מחלוקת. כמה זמן לחלוט את העלים, מה טמפרטורת המים הרצויה, האם להוסיף חלב, ואם כן – מתי? על כל אחד מאלה ניטשים ויכוחים עזים. הרבה אנגלים. הרבה דעות. לא לחינם גם ג'ורג' אורוול וגם דאגלס אדמס, שני אנשים שנפש האדם לא זרה להם, מצאו לנכון לפרסם מורי נבוכים להכנת תה – "אחד מעמודי התווך של הציוויליזציה בארץ הזאת".

אורוול מונה לא פחות מאחת-עשרה דברות לתה מושלם:

[1] להשתמש בתה הודי או ציילוני; [2] להכין בכמויות קטנות – בקנקן ולא בסמובר; [3] לחמם מראש את הקנקן; [4] התה צריך להיות חזק – "כוס אחת של תה חזק עדיפה על עשרים כוסות חלשות"; [5] את התה יש לשים היישר בתוך הקומקום. תסמכו על אורוול שפעם לוחם חופש, תמיד לוחם חופש: "שום מסננות, שקיות בד או מתקנים אחרים הכולאים את התה"; [6] המים חייבים להיות רותחים ממש ברגע המגע עם עלי התה; [7] לאחר הכנת התה, יש לערבב אותו; [8] יש לשתות את התה מתוך ספל גבוה וגלילי ולא מתוך ספל שטוח ונמוך; [9] יש להסיר את השמנת מהחלב לפני שמשתמשים בו לתה; [10] "תה תחילה" – קודם מוזגים תה ורק אחריו חלב; [11] תה צריך לשתות בלי סוכר. "איך תוכל לקרוא לעצמך אוהב תה אמיתי אם אתה הורס את הטעם של התה שלך בכך שאתה שם סוכר בתוכו? יהיה סביר באותה המידה להוסיף פלפל או מלח."

הוא מוסיף עוד פסקה שרב בה הנסתר על הגלוי: "קיימים גם הגינונים החברתיים המסורתיים סביב קומקום התה (מדוע זה נחשב וולגרי לשתות תה מתוך הצלוחית, למשל?), והיה אפשר לכתוב הרבה על השימושים המשניים של עלי תה, כמו לניחוש עתידות, חיזוי הגעתם של אורחים, האכלת ארנבות, ריפוי כוויות וניקוי שטיחים."

בעוד אורוול מטיף לאנגלים, אדמס פונה אל האמריקאים ומנסה להסביר להם את פשר האובססיה הבריטית לתה. הוא מסכים עם אורוול על חשיבות המים הרותחים (בהווה, ולא כאלה שרתחו זה מכבר) ועל חימום הקנקן, אבל בהיותו חובב חדשנות, הוא מאיר פנים הרבה יותר להמצאות טכנולוגיות כמו שקיק התה. אדמס גם מעודד את קוראיו לנעוץ את חוטמם בתוך קופסת תיוני או עלי ארל גריי. "זה יסחרר אתכם," הוא מבטיח, "אבל זה חוקי לגמרי". בסוגיית החלב, מנגד, הוא ואורוול בשני מחנות ניצים, אורוול בוכה על חלב שנשפך לפני התה, ואדמס מהלל אותו.

כריסטופר היצ'נס כתב ב-2011 שלתה שהוכן ממים לא לגמרי רותחים, שלתוכם הוכנס תיון (הסדר הוא תמיד – תמיד! – הפוך) יש את אותו אפקט על הנפש כמו לשקיעה בקריאת זכרונותיו של הנשיא קרטר. ובקיצור – שממה משמימה. בשונה מ-11 הדברות של אורוול, היצ'נס נאחז בעיקרון זהב אחד: "זכרו רק שהמים צריכים להיות רותחים כשהם נוגעים בעלי התה. זה שורש כל העניין."

גם יוסף חיים ברנר, שחי כמה שנים בלונדון והבין הרבה בנפש האדם ומשהו גם בנפשה של העיר, אהב תה. כך מספר לנו אשר ביילין ב"ברנר בלונדון" הנפלא. אהב, אך לא שתה. 

"איש נזיר מימים קדמונים היה. מפה לא כיסתה את שולחנו. פרח לא נשם בחדרו, וקול אשה לא שמעו כתליו. לא ראיתיו מעולם אוכל סעודה מספקת. מתוך נייר שמנוני היה מוציא דג-מלוח, פת-לחם להשקיט בזה רעבון גופו; יושב בקצה השולחן או עומד על יד תיבת-אותיות ואוכל בחיפזון, כאדם הבהול לצאת לדרך תיכף. אפילו את התה שאהב החליף בכוס מים, כי התה דורש הכנות ואיבוד זמן."

משקה שלא הכרתי עד אמש, ושגם אותו ברנר לא היה שותה, כי למי יש זמן לחמם חלב או פנאי למותרות כמו וניל, נקרא "ערפל לונדוני". מדובר בתערובת של ארל גריי, חלב חם, דבש וסירופ וניל. נראה לי שעוד נשוב אליו פה בעתיד. ותראו מה יש לברנר להגיד על הערפל הלונדוני:

"אנו כולנו שרויים כאן ב"פוגה", בערפל חושך עשן ומאובק. אלא שאתה אינך יודע, כמובן, ברור, מה זו "פוגה". בלשונם של משכילים ואינטליגנטים גמורים הרי זו אד, ערפל, דבר-מה מיסטי, כהה, פיוטי… ברם במציאות ובשביל חצאי אינטליגנטים כמונו, הרי אין זה אלא בשעה שהכל יחשך וייעשה לעב, לעב מחניק, ושפמים נעשים לחים (אשרי האנגלים העושים בהם כלה!) ונשים וגברים עדינים מאהילים על פיהם וחולי-שחפת וזקנים לימים משמיעים קול-נגינה בריאותיהם וצורות-הבריות בכלל מקבלות תמונה של כליות מלוחות… ובני בלי בית אין להם מחסה ומסתור… ובצאתך הרחובה, הרי אתה רואה כמעט את העששיות הדולקות ביום, אבל לא את קרני-הזוויות… בשעה של "פוגה" אינך עומד על דבר, אלא עד שאתה מכשיל חוטמך בו; ואף אז אינך רואהו, אלא מתוך הפוגה, מתוך האד…".

הלוואי שהייתי יכולה להכין עוגיות לברנר, האיש המסור והמיוסר הזה. "זר ובודד התהלך ביניהם. רבבות דלתות, ואין גם אחת להיכנס בה. הם לא ידעוהו. מה להם ולו? רצוץ התלבט ביניהם, כואב מכאובי עולם, נושא בנפשו חורבנם". אם אינו שותה תה, לפחות שיטבול במים הפושרים עוגיית ארל גריי.

עוגיות ארל גריי (מתכון של מרתה סטיוארט, דווקא)

מה צריכות:

• 2 כוסות קמח לבן
• 2 כפות תה ארל גריי טחון (תה מתפזורת או משקית תה, שאותו טוחנות במטחנת תבלינים)
• ½ כפית מלח גס
• 200 ג' חמאה בטמפרטורת החדר
• ½ כוס אבקת סוכר
• 1 כף קליפת תפוז (או לימון, או ליים) מגוררת

מה עושות:

• מערבבות את הקמח, התה הטחון והמלח.
• מערבלות במיקסר, עם וו העירבול, את החמאה, הסוכר וקליפות ההדרים, 3 דקות בערך, עד שמתקבלת תערובת קרמית, ריחנית ואוורירית.
• מקטינות את המהירות ומוסיפות בהדרגה את תערובת הקמח, עד שמתקבל בצק.
• מחלקות את הבצק לשניים, ומגלגלות כל חלק לגליל, בקוטר 3 סנטימטרים בערך, בתוך נייר אפייה. עוטפות את הגליל בנייר האפייה ומקפיאות לשעה לפחות, עד שהבצק מתקשה (אפשר גם לשמור בפריזר לחודשים ארוכים ולשלוף לקראת בוא אורחים. אורוול אמר שעלי תה טובים לחיזוי הגעת אורחים).
• מחממות את התנור ל-175 מעלות. פורסות את גלילי הבצק לפרוסות בעובי של כחצי סנטימטר ומניחות בתבנית מרופדת בנייר אפייה, במרווחים (כי העוגיות נוטות להתרחב מעט)
• אופות עד שהעוגיות מזהיבות מעט – בערך 15 דקות. מצננות וזוללות.

אפשר לטבול בארל גריי, אפשר לפורר מעל גלידה, אפשר לכרסם סתם כך, וגם עם קפה או שוקו זה בסדר.

מאיפה ציטטתי:

• דאגלס אדמס. Tea. פורסם לראשונה ב-12 במאי 1999.
• ג'ורג' אורוול. כוס התה שלי. פורסם באנגלית לראשונה ב-Evening Standard ב-12 בינואר 1946. מופיע באסופה מתחת לאף שלך: מבחר מאמרים בהוצאת דביר, בתרגום יועד וינטר-שגב.
• אשר ביילין. ברנר בלונדון: סיפור זיכרון. פורסם לראשונה ב"התקופה" ב-1922. הספרייה הקטנה – הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.
• יוסף חיים ברנר. מלונדון, מלבוב, וממקומות אחרים. פורסם לראשונה ב"הד הזמן", תרס"ח [1907-1908].
• כריסטופר היצ'נס. How to Make a Decent Cup of Tea. פורסם לראשונה ב-1 בינואר 2011 במגזין Slate.

כשהבלוג הזה נפתח, לפני בדיוק שלוש שנים, היו לי הרבה יומרות והרבה רעיונות. כמעט 1100 ימים ותשעה פוסטים בלבד מאוחר יותר, צריך להודות שלא ממש מימשתי אותם. ובכל זאת, צריך לחגוג את מה שיש, ואין כמו שירים על אוכל אנגלי כדי להיכנס לאווירה.

אז לכבוד יום ההולדת לבלוג, קבלו פלייליסט קצר של שירים אנגליים שמזכירים מאכלים ומשקאות חשובים במיוחד, שעל חלקם אפילו כתבתי כאן, ועל חלקם אינשאללה עוד אכתוב.

 

* * *

בתפריט היום:

איאן דיורי וה-Blockheads שרים על סיבות לשמוח, ומזכירים דייסה (being rather silly and porridge oats) וסנדביץ' cheddar cheese and pickle קלאסי. מאט ג'ונסון ו-the The נכנסים בתאצ'ר, ושרים על העניים ששותים חלב בעוד העשירים מלקקים דבש. מוריסי והסמית'ס שרים על אלכוהול – הרבה הרבה אלכוהול, משתכרים ומתרסקים על הרצפה, במיטב המסורת האנגלית. פול וולר והג'אם שרים על בקבוקי חלב ריקים ונתחי roast-beef מתייקרים בערים קטנות. ה-Divine Comedy שרים על אוכל ברכבות – קריספס ותה במחיר מופקע. ה-Stone Roses מכרסמים את לחם הקודש וגם כמה פסיפלורות. בילי בראג שובר את הלב עם ארוחות אנגליות משפחתיות – בירה, תפוחי אדמה, מלח, ריבה, פוליטיקה ייאוש ובדידות. אואזיס שותים בירה ואוכלים תותים בשמנת כמו המלכה ב-Digsy’s Dinner, לדבריהם השיר הכי גרוע שלהם, שמוקדש ל-Digsy Deary ולשירי הלזניה והקללות שלו. Blur מכרסמים סנדביצ'ים, אוכלים גלידה ושותים תה ב-Parklife, ואז חוגגים עם פיצה וסניקרס ובירות וברביקיו ב-Bank Holiday. איאן דיורי צורח משהו על Bubble and Squeak (זה טעים!) ב-Blackmail Man. רדיוהד מקדישים שיר ל-Bangers and Mash – נקניקיות ופירה, ופיטר סלרס שר שיר געגועים לנקניקיות ופירה של אמא שלו, בעוד סופיה לורן מפטמת אותו במינסטרוני ומקרוני, ורמיצ'לי וטלייאטלי.

הנה גם קישור לפלייליסט המלא (ותודה לגילי ולארן על תרומותיהם, ולכל מי שהציע בפייסבוק שירים נוספים, ומעולים, שבסוף לא נכנסו לפלייליסט – תראו איזה יופי של הצעות!)

תיהנו!

 

 

בפוסט אחד כבר ציטטתי את נייג'ל סלייטר שכתב שהאנגלים הם אימפריית עוגות ובפוסט אחר – שהם מכינים את הטוסט הכי טעים בעולם. אבל האנגלים הם גם מלכי העוגיות. ב-Eating for England, סלייטר כותב (בתרגום מאוד-מאוד חופשי שלי):

"סקרתי מדפי מכולות במדינות רבות, אך אין כמו בריטניה, המציעה לקונה ולארנקו מגוון עצום של מוצרי קמח וחמאה אפויים – זרויי סוכר, נוטפי ריבה או מזורזפי שוקולד, ממולאי קרם או מצופי זיגוג לבן. אנו בירת העוגיות של העולם. מה שצרפת היא לגבינה ואיטליה לפסטה, בריטניה היא לעוגייה."

* * *

לכל אנגלי יש עוגייה מועדפת, ומסתבר שיש קוסמים שמנצלים זאת. דייב גורמן, סטנד-אפיסט אנגלי חינני, מתאר בספרו Dave Gorman Vs. The Rest of the World (שבו הוא מתעד שנה שבה שיחק שלל משחקים עם שלל אנגלים – מדומינו עם זמר פולק צעיר בפאב לונדוני, דרך מונופול עם מיליונרית בווינדזור ועד כדורגל שולחן עם גמלאי בעליית גג בווילס) מפגש עם צמד קוסמים (שאתם בא לשחק שח לייזרים פרעוני!) שמשלבים במופע שלהם להטוט ניחוש עוגיות. "אנחנו שולפים מן הכובע את העוגייה האהובה על מתנדב מהקהל", מספר אחד הקוסמים, ומרחיב, על עוגיות, מבוגרים וילדים –

"אי אפשר לשלוף את העוגייה האהובה על אדם מבלי להחזיק בהיכון אוסף עוגיות רציני. על מבוגרים אפשר לסמוך – זו תהיה אחת הקלאסיקות: דייג'סטיב, הוב-נוב, עוגיית ג'ינג'ר, או אולי Jammy Dodger [שעוד תככב בבלוג, לאור היותה העוגייה האהובה על דוקטור הו]. אבל ילדים הם בלתי צפויים. אין להם שום כבוד למורשת העוגייתית. ילדים מכירים עוגיות חדשות ומשונות, מותגים שהופיעו על מדפי המרכול לפני שבועיים, וייעלמו מהם בעוד שבועיים. אם רוצים שהקסם יצליח, אסור בתכלית האיסור לתת לילד לבחור עוגייה."

* * *

מתוך הקלאסיקות המזורזפות, המצופות והנוטפות, עוגייה אחת אהובה במיוחד – ה-Digestive Biscuit. קרוב משפחה רחוק שלי, אנגלי שחי באמריקה, נודע במיתולוגיה המשפחתית כאיש שדאג שיישלחו אליו ארגזי דייג'סטיבז בטיסות טרנס-אטלנטיות. וגם אצלנו כל ביקור באנגליה לווה ומלווה ברכישת כמה וכמה חבילות של המתוק-מריר-פריך הזה והבאתם ארצה. העוגיות האלה לא סתם טעימות. יש להן טעם של בית. הנהנתי בהתלהבות כשקראתי את תיאורו של נייג'ל סלייטר, שמקדיש להן פרק בספרו:

"בין אם הן היו במטבחכם ובין אם לאו, לדייג'סטיבז תמיד יש טעם של בית. הן תמיד מצליחות לשגר אתכם למקום בטוח, למקום שאתם זוכרים בחיבה אפילו אם לא הייתם בו מעולם. והריח שלהן – חיטתי ומתוק ומזכיר במרומז כלוב של אוגר  – שולח אתכם מיד למקום טוב ומוגן."

* * *

הדייג'סטיב המקורית, שבאה לעולם במאה ה-19, נולדה עירומה מציפוי. אבל הפופולריות כיום הן אלה שמצופות בשוקולד חלב ובשוקולד מריר (ולאורך השנים נמכרו גם זוועות בציפוי שוקולד לבן, פצפוצים, קרמל, שוקולד-מנטה ושוקולד-תפוז). ביל ברייסון, אמריקאי מאיווה שבילה עשרים שנה בבריטניה, ונפרד ממנה במסע ארוך שתועד ב-Notes from a Small Island המלבב, מונה את הדייג'סטיב מצופה השוקולד כפלא אנגלי של ממש, לצד – בין השאר – ויליאם שייקספיר וסר כריסטופר רן. וסלייטר, שסבור – רוב הזמן – שזו העוגייה הטובה בעולם, מציין שהשילוב בין השוקולד המריר לעוגיית החיטה המלאה הפשוטה הוא זיווג משמיים.

* * *

בביקור חטוף בטיב-טעם, לפני כמה ימים, הופתעתי למצוא חבילת דייג'סטיבז. המתכון הבא – הפשוט והמגוחך ביותר שיופיע בבלוג זה (אלא אם יום אחד ארהיב עוז ואכין מארס בר מאודה…) – משדרג, במחי קצת שוקולד מריר מומס, את הדייג'סטיבז שוקולד חלב הזמינים בטיב טעם, לעוגיות מגן עדן.

* * *

מצרכים:

• 1 חבילת עוגיות milk chocolate Digestive Biscuits (יש בטיב טעם ב-13.99 ש"ח)
• 1 חבילת שוקולד מריר (לפחות 50% מוצקי קקאו)

מה עושים:

• פורסים נייר אפייה על מגש או תבנית תנור.
• מניחים את העוגיות – עם הצד השוקולדי כלפי מעלה – על נייר האפייה.
• ממיסים שוקולד מריר (כדאי להוסיף טיפונת חמאה, חמאת קקאו או שמן קוקוס).
• מורחים שכבה של שוקולד מריר מומס על כל עוגייה – מעל שכבת שוקולד החלב.
• מצננים עד שהשוקולד מתקשה.
• אוכלים – לבד, או שטובלים בכוס תה. (אם כי את הדיון הסוער בשאלה מה היא עוגיית הטבילה הטובה ביותר נשאיר לפוסט אחר).

וזהו.

* * *

נייג'ל סלייטר, שכבר צוטט כאן ועוד יצוטט כאן לא מעט, כותב ב-Eating for England על נפלאות הטוסט הבריטי (בתרגום חופשי למדי שלי):

"אכלתי טוסט בכל מקום – מלאוֹס ועד לוּטוֹן – ואני יכול לומר ללא שום היסוס, שאף אחד – אף אחד – לא מכין טוסט כמו הבריטים. כפי שלא תצליחו למצוא מחוץ לתאילנד תבשיל קארי ירוק עדין וניחוחי בדיוק במידה הנכונה, ותתקשו למצוא אוסו-בוקו רך ונשגב כמו זה שיצא תחת ידיו של טבח איטלקי, לא תוכלו למצוא על פני כדור הארץ טוסט טוב יותר מזה שיוגש לכם באיים הבריטיים. טוסט הוא המִנחה שלנו לעולם הגסטרונומיה. מדוע? זו כבר שאלה קשה יותר.

לצרפתים יש לחמים מעניינים יותר. האיטלקים, וגם היפנים, מצטיינים בהקדשת תשומת הלב לפרטים הקטנים, אבל ניסיונותיהם של אלו ושל אלו בהגשת טוסט בחמאה הם כאין וכאפס לעומת ההישגים מעוררי התיאבון שלנו. גם כשאינו במיטבו, הטוסט הבריטי הוא תמיד סביר, שלא כמו הגרסאות החיוורות והרופסות שבהן אתם עלולים להיתקל ביוון (מדינה שפספסה לחלוטין את כל הפואנטה של הטוסט), או הווריאציות הנלעגות שיוגשו לכם בארצות הברית. אין ספק – בכל הנוגע לטוסט, אנחנו אימפריה."

*     *     *

דגלאס אדאמס, שזיהה את היכולות הבריטיות בתחום קולינרי חשוב לא פחות – התה – ולאחר שהשמיד את כדור הארץ ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שלח את גיבוריו לתור יקומים שלמים שבהם ניתן להשיג הכול חוץ מכוס תה סבירה, מציג ב-Mostly Harmless עוד חזון קודר לאנגלי המסתובב בגלקסיה – עולם ללא טוסט:

"העולמות הזמינים נראו עגמומיים למדי. לא היה להם מה להציע לו, משום שלו לא היה מה להציע להם. הוא התייסר לגלות שאף על פי שהגיע מעולם שבו היו מכוניות ומחשבים ובלט וארמניאק, הוא עצמו לא ידע כיצד הם פועלים. הוא לא ידע לעשות דבר. הוא אפילו לא ידע לבנות טוסטר. הוא הצליח להכין לעצמו כריך, אך בזה זה נגמר."

*     *     *

סטיבן פריי (שאת דבריו על תה עוד אביא כאן), תיאר ב-The Liar יקום עגמומי אחר – בית הספר הפרטי האנגלי – שהפך את הטוסט למוסד, טקס ופולחן.

"שעת התה", פריי כותב (ואני מתרגמת בחופשיות-יתרה), "הייתה מוסד מקודש שסבב כל-כולו סביב טקס הטוסט והסגידה לו. במקום שבו נאסר השימוש באלכוהול, בטבק ובסמים, חיוני היה למצוא משהו שיחליף את מקומם כשם וכסמל לחיוּת, לנעורים ולכל מה שמגניב. טוסט, מסיבות שטשטש הזמן, היה התחליף שנמצא, ושמו נישא בפי כל בכל הזדמנות אפשרית:
– "בדיוק נהניתי מקצת טוסט, כשהָרמן והוֹפּווּד הגיעו…"
– "בּרטון הזה בהחלט חמוד. והוא עושה יופי של טוסט…"
– "כן, תבוא אלי לחדר מתישהו. נעשה קצת טוסט…"
– "אלוהים, אני לא מסוגל לזוז. ממש נסחפתי עם הטוסט אתמול…"

*     *     *

וג'תרו טאל, ב-Wond'ring Aloud, מכניסים את הטוסט (או פירוריו) לחדר המיטות:

Wond'ring aloud– will the years treat us well.

As she floats in the kitchen, I'm tasting the smell of toast as the butter runs.

The she comes, spilling crumbs on the bed and I shake my head.

And it's only the giving that makes you what you are.

*     *     *

ובחזרה לנייג'ל סלייטר, שמציע ב-Ripe: A Cook in the Orchard מנה סתווית (שלמרות שסוף אפריל, הולמת את מזג האוויר שנשקף מהחלונות) של תפוחים מקורמלים על טוסט. פשוט, ניחוחי, ומתאים בדיוק לשבת גשומה מעין זו.

   

   

תפוחים מקורמלים על טוסט

מה צריך (ל-2 מנות)

• 2 תפוחים אדומים מתוקים
• קצת מיץ לימון
• 40 ג' חמאה (לטבעונים: שמן קוקוס)
• 2 כפות סוכר (רצוי קנים או דמררה, ואפשר גם חום או לבן)
• קצת קינמון
• חופן צימוקים
• 2 פרוסות טוסט – מחלה מתוקה, בריוש או לחם אגוזים וצימוקים

מה עושים

• חותכים כל תפוח לרבעים (אין צורך לקלוף) ופורסים לפרוסות דקות. מזליפים על התפוחים החתוכים מעט מיץ לימון, כדי שלא ישחירו.
• ממיסים את החמאה במחבת. כשהחמאה נמסה, מוסיפים את הסוכר, מערבבים ומניחים לבעבע במשך דקה או שתיים.
• מוסיפים את התפוחים, מערבבים ומצפים בחמאה, ומבשלים כחמש-שבע דקות על אש בינונית עד שהתפוחים רכים.
• מוסיפים את הצימוקים והקינמון ומערבבים.
• כשהתפוחים כמעט מוכנים – רכים ומצופים בשכבת קרמל, מכינים שתי פרוסות טוסט – זהוב אבל לא שרוף. עורמים את התפוחים על פרוסות הטוסט ואוכלים ככה, או עם תוספת של שמנת חמוצה או קרם פרש.

הוביטים הם כידוע יצורים חובבי נוחות וחובבי צבעוניות. במאורתו של בילבו – על פי תרגומה החדש והמוצלח מאוד של יעל אכמון (שטעימה ממנו אפשר למצוא כאן) – יש "דלת עגולה דמוית צוהר, צבועה ירוק, ובדיוק במרכזה ידית פליז צהובה ונוצצת". ובילבו עצמו – כמו שאר ההוביטים – חובב "בגדים צבעוניים (בעיקר ירוקים וכחולים)".

הוביטים הם גם חובבי בישול: במאורתו של בילבו יש שלל מזווים, מטבחים וחדרי אוכל. הם מעדיפים ארוחה טובה על פני הרפתקה טובה – "כמה לא נעימות ומטרידות ובלתי נוחות הן [ההרפתקאות]! גורמות לך לאחר לארוחת הערב! קשה לי להבין מה מוצאים בהן". ובכלל, מעדיפים שתי ארוחות ערב על פני אחת ("אם הדבר עולה בידם") ואחריהן הם "נוהגים לצחוק צחוק עמוק ועשיר". ובעת בהלה – גם אם היא תוקפת אותם זמן קצר אחרי ארוחת הבוקר – הם פונים היישר למזווה, להתאושש באמצעות "עוגה או שתיים ומשהו קטן לשתות".

כשנוחתים בביתו של בילבו גנדלף אחד ושלל גמדים – עם זקנים כחולים, צהובים ולבנים, חגורות זהב וכסף, וברדסים ירוקים, צהובים, כחולים, סגולים, אפורים, חומים, לבנים, ארגמניים, ואפילו אחד תכול עם גדיל כסף ארוך, עולה בדעתו של בילבו מחשבה נוראה – "העוגות עלולות לאזול, ואז – הוא ידע את חובותיו ודבק בהן, יהיו מכאיבות ככל שיהיו – הוא, המארח, ייאלץ לוותר על עוגה".

ואכן, הגמדים מבקשים מעט בירה, ושיכר וקפה ותה ויין אדום – וריבת פטל ועוגת תפוחים, ופשטידת בשר וגבינה, ופשטידת חזיר וסלט, וכמה ביצים, ועוף קר וחמוצים – וכולם רוצים עוגות – "עוגת קימל, אם יש", שאוזלות כששלל הגמדים "יושבים סביב השולחן ומשוחחים על מכרות ועל זהב ועל גובלינים חצופים ועל דרקונים זורעי הרס, ועל דברים אחרים שבילבו לא הבין, או שלא רצה להבין, משום שנשמעו הרפתקניים מדי".

אז גם אני הכנתי עוגת קימל, לא על פי מתכון עתיק של בני משפחת באגינס, אלא לפי מתכון פשוט של נייג'ל סלייטר, שמדגיש כי מדובר בעוגה בריטית מסורתית שכמעט נעלמה מן העולם, עד שמסעדת סנט ג'ון החזירה אותה לחיים כנשנוש בוקר בלוויית כוסית יין מתוק. העוגה שלי היא מלבנית, שלא כמו העוגות ה"עגולות ויפות" של בילבו, אבל כפיצוי, ובכדי להפוך אותה ראויה לסעודה שתתאים לידיות הצהובות, לבגדים הירוקים, לזקנים הכחולים, לברדסים הארגמניים ולגנדלף האפור, ולמרות ההנחיות של נייג'ל סלייטר לא להוסיף לה דבר, ציפיתי אותה בזיגוג ורוד ולימוני וטעים.

עוגה להוביטים וחברים

מה צריך:

• 120 ג' חמאה בטמפרטורת החדר
• 100 ג' אבקת סוכר (ולחובבי המתוק אפשר להוסיף עוד כף או שתיים של סוכר או אבקת סוכר)
• 3 ביצים
• 1 כפית זרעי קימל (ולא יותר)
• 1 כפית קליפת לימון מגוררת (אפשר יותר)
• 1 כוס קמח
• 1 כפית אבקת אפייה
• 1/4 כפית מלח
• 1/4 כוס שקדים טחונים
• 2 כפות חלב

לזיגוג:

• 75 ג' אבקת סוכר
• 1 כפית מי פריחת הדרים / מי ורדים (לא חובה, אבל מאוד כדאי)
• 1 כפית מיץ לימון (או קצת יותר, אם לא משתמשים במי פריחת ההדרים)
• קצת סלק טרי

מה עושים:

• חותכים את החמאה לחתיכות קטנות. מוסיפים את אבקת הסוכר ומקציפים יחד עד שתפוח ואוורירי.
• מוסיפים את הביצים אחת-אחת, ומקציפים קלות.
• מוסיפים את הקימל ואת קליפת הלימון ומערבבים.
• מוסיפים את הקמח, את השקדים הטחונים ואת החלב ומערבבים עד לקבלת תערובת אחידה.
• מעבירים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב ואופים בחום של 160 מעלות למשך כשעה – עד שהעוגה מזהיבה היטב ומתייצבת.
• מקררים את העוגה ומוציאים אותה מן התבנית לצלחת הגשה.

מכינים את הציפוי:

• מנפים היטב לקערה את אבקת הסוכר (אל תדלגו: זה חשוב כדי למנוע גושים מעצבנים בציפוי).
• מוסיפים כפית מי פריחת הדרים, כפית מיץ לימון וקצת מיץ סלק (פשוט וקל: מגררים בערך רבע סלק, מועכים בידיים וסוחטים את המיץ אל תוך תערובת אבקת הסוכר). מערבבים היטב – עד למרקם נוזלי-משחתי ולצבע ורוד ויפה.
• שופכים את הציפוי על העוגה ומורחים לכיסוי מלא, ולטפטופים בקצוות. את שלוליות הציפוי שנוצרות למרגלות העוגה אפשר וכדאי לאסוף ולמרוח שוב על העוגה, וחוזר חלילה. הציפוי יתקשה באוויר תוך כחצי שעה.

 אוכלים – עם כוס תה או כוסית יין מדירה, ועם חברים, כלבים, גמדים, הוביטים וספרים טובים.

* * *

אחד מטיולי חלומותיי הוא מסע רגלי מחוף-אל-חוף בבריטניה, מלנדז אנד ועד לג'ון אוֹגרוֹאטְס, ואז אולי להמשיך לאורקניז (puffins!) ולשטלנדז (ponies!). נייג'ל סלייטר, כותב נפלא על אוכל בכלל ועל אוכל אנגלי בפרט (הוא עוד יככב הרבה בבלוג-השב-לחיים הזה), מציע סיבה נוספת למסע – דילוג בין ביס לביס, בין עוגה לעוגה.
אז לכבוד הג'וּבּילי, ולכבוד חזרתו של הבלוג לחיים, הנה תרגום (קצת מקרטע) שלי לקטע שלו מתוך Eating for England: The Delights and Eccentricities of the British at Table:

מסע בין עוגות בבריטניה

לאיים הבריטיים יש מסורת עשירה של מתכונים מקומיים. במסע מלַנְדְז אֶנְד ועד האיים ההבּרידיים נוכל לאכול עוגה שונה בכל עיר. העוגה הכבדה המנוקדת בקליפות הדרים מקורנוול תספק אנרגיה עד שנגיע לעוגות השמרים מלאות הקרם מדֶבוֹן. ואחריהן מחכים אוצרות כמו העוגיות המתפוררות מסאמֶרסט, עוגת התפוחים מדוֹרסֶט, ועוגת החומץ עתירת הצימוקים מנורפולק. בדרך אפשר יהיה לנגוס במאפי בּנבֶּרי, במאפי צ'וֹרלי או בלחמניות "פרחחים שמנים" מיורקשייר, או ליהנות מפרוסה נאה של עוגת דבשה ותבלינים. אפשר בהחלט להוסיף לארוחה גם "שושבינות" גבינה ולימון מריצ'מוֹנד, עוגות ספוג בניחוח הדרים מנורפולק, ביסקוויטים משרוּזבֶּרי ולחמניות צימוקים מפֶּמבְּרוֹקשייר.

ואז יגיע תורם של הבָּאנוֹק מפּיטְקָאיתְ'לי (בצק חמאה ושקדים מנוקד בפיסות קליפת הדרים), עוגת פלפל שחור מווסטמורלנד בניחוחות ציפורן ומולסה, ועוגה שחורה מפטגוניה, ששמה מתייחס למשפחות הוולשיות שהיגרו לדרום אמריקה לנסות את מזלן במכרות הזהב. גם ריצ'מונד, ריפון, סלקירק, נלסון, גרנת'אם וגוּסְנר העניקו את שמן למשהו מתוק לצד התה. בריטניה כולה בתבנית אפייה.

בשעות אחר הצהריים של יום ראשון נוכל להרים פרוסת עוגה וכוס תה ולהריע לכל מחוז, עיר או יריד שנבחר. נוכל להודות על הקציר או לברך על גז הכבשים, להצדיע לזוג נשואים טריים או להיפרד לשלום מן המתים. אולי נתפתה להרים כוסית מדֵירה ל"יום שלישי השמן" או לשנה החדשה, ללילה השנים-עשר או להוֹגְמני, לירידים כפריים ולחגיגות כלולות. ביום ראשון נוכל להודות לאל עם פרוסה של עוגת תנ"ך או עוגת כתבי הקודש, עוגת-אלוהים (אבל לא עוגת-שטן), או עוגת חלון הכנסייה (שידועה גם כעוגת בטנברג). יש עוגה עצובה, עוגת נשמה, עוגה ערמומית ועוגה ביישנית. יש עוגות לרווקת זקנות, עוגות לצי ועוגות למלכה. מעטים הדברים בארץ זו שאינם שם של עוגה!

בראשית פברואר אנו עוזבים את הדירה שהייתה ביתנו בשש וחצי השנים האחרונות. והפרידה מן הבית, נעימה ומלווה בהתרגשות לקראת הדירה החדשה ככל שתהיה, נוכחת בכל צעד ושעל – כל צחצוח שיניים, פתיחת תריסים, תליית כביסה ושטיפת כלים.

אחד הדברים הראשונים שהכנתי בדירתנו הנוכחית היה ריבה. ריבת שזיפים וקסם שהוכנה במחבת, כי עדיין לא היה לנו סיר מתאים. והיו ניוקי שהוכן בצוותא, ולזניה בחברותא, ועוגות שוקולד שגררו הצעות נישואין מעמיתים לעבודה, תלי-תלים של חרוסת, וכדורי תמרים ועוגות גזר ופרנץ' טוסט וחביתות יקיות ומציות רבות מספור וכוסות וקנקני ותרמוסי תה ומיצי פירות וארגזי ירקות ועגבניות-שוקולד ועגבניות ושוקולד. ואפילו משפחת ערפדים ידידותית בארונות הגבוהים.

הרבה אוכל אנגלי לא היה. היו אמנם למון קרד ועוגת נסיכים וגבינות ודייג'סטיבז, וריבה שהובאה מאנגליה וכמעט הביאה למעצרנו, אבל הרבה מאכלים שדמיינתי שאבשל במטבח הזה יאלצו לחכות למטבח הבא. אך מכיוון שהמטבח הבא מכיל כבר עתה צנצנת גדולה של מרמייט ובכלל מאכלס אנגלופיליות כבר שנים, נראה לי שיהיה בסדר.

 *           *           *

 כשבתו של הסוהר נכנסת לתא הכלא של קרפד, "שבילה בקינות ימים ולילות במשך שבועות אחדים, וסירב לאכול אפילו ארוחות קלות", היא מביאה עמה ארוחת ערב חמה – "מנה של בשר עם כרוב ותפוחי אדמה (או "צלי בשר-שור בכרוב" או "בשר-עם-כרוב"), בצלחת מכוסה, וניחוחה מילא את חלל התא הצר."

"ריחו החודר של הכרוב הגיע אל אפו של קרפד […] ועורר בו לרגע את המחשבה כי אולי אין החיים חסרי טעם ותוחלת כפי שנדמה היה לו."

והכרוב, שהרבה מריחו החם נשאר בתאו של קרפד גם כשהלכה הנערה, ממשיך ומעורר "מחשבות חדשות ומלהיבות: על אבירות, ושירה, ומעשים שעוד יש לעשותם; על מרחבים של כרי מרעה מגורפי שמש ורוח, ועל בקר המלחך בהם עשב, על גינות-ירק ומחיצות של ערוגות עשבי-תיבול, ועל לוע-הארי מוקף דבורים ביום חם; ועל צלצולן המרגיע של צלחות הנערכות על השולחן בטירת-קרפד, ועל חריקת רגלי הכיסאות על הרצפה, כאשר כל אחד מבין הסועדים מקרב את עצמו לשולחן כדי להתחיל במלאכה." ואז "אוויר התא הצר נעשה אט-אט ורוד ורווי-תקווה".

וכשהנערה חוזרת כמה שעות אחר כך, ו"בידיה מגש ועליו ספל תה מהביל וריחני, וצלחת מלאה פרוסות עבות, חמות וחומות מאוד של לחם קלוי, ונוטפות כחלת-דבש טיפות זהב גדולות של חמאה, ריחם של הלחם ושל החמאה דיבר אל קרפד ממש, ובקול ברור מאוד; הוא דיבר על מטבחים חמים, על ארוחות בוקר בימים בהירים וצוננים, על אש חמימה בטרקלין בערבי החורף, אחרי השיטוט בחוצות, ורגליים נעולות אנפילאות נחות על סורג התנור; על המהומם של חתולים שבעי רצון [או המהום-נמנום של כלבה אהובה] ועל ציוצן של קנריות מנומנמות".

*           *           *

Bubble and Squeak – כי זה מה שמביאה הנערה לקרפד ב"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם (וכאן בציטוטים שמערבבים את המיטב של תרגומיהם של יונתן רטוש, אוריאל אופק ויעל רנן) – הוא תבשיל שאריות שמורכב, לרוב, משאריות ה-Sunday Roast – בקר, תפוחי אדמה וכרוב מבושל. הרבה פעמים אוכלים אותו לארוחת הבוקר, לצד בייקון וביצים, אבל אפשר וכדאי להכינו, בגרסה צמחונית, גם כשאין שאריות. כי ריחות הכרוב והחמאה, וקולות הפטט והבעבוע העולים מן המחבת, יוצרים תבשיל ביתי פשוט ומנחם וטעים להפליא.

לא צריך הרבה:

צריך תפוחי אדמה מבושלים, מעוכים למחית לא אחידה (אבל אפשר בהחלט להשתמש גם בשאריות פירה). וצריך כרוב שבושל במים עד שהתרכך ונקצץ גס. וצריך הר קטן של חמאה (או שמן, לטבעונים).

וצריך לערבב את תפוחי האדמה המעוכים והכרוב הקצוץ, ולהוסיף קצת מלח רגיל או גס, ולטגן במחבת בחמאה חמה, תוך מעיכה בתרווד והאזנה לכל אותם squeaking noises שעל שמם קרוי התבשיל.

אפשר ליצור מעין לביבה גדולה, לערבב מדי פעם למין תבשיל מקושקש, או להכין לביבות קטנות או קרוקטים. ובכל מקרה, מומלץ לטגן עד שנוצר קרום חום-זהוב ופציח, שעוטף את הכרוב ואת תפוחי האדמה החמים והרכים.

אפשר גם לשדרג:

• אפשר וכדאי להוסיף חופן גדול של פירורי לחם או פנקוּ, שמוסיפים פריכות.
• אפשר גם לטגן בצל עד שמזהיב מאוד ולהוסיף אליו את הירקות.
• אפשר לשחק עם הירקות: גזר, כרובית, אפונה, ברוקולי, תרד, מנגולד, בצל ירוק ועוד.
• אפשר לטגן פרוסות של בייקון עד פריכות ופציחות, להוציא ולשמור בצד, ובשמן שבהן טוגנו להכין את ה-bubble and squeak.
• ועוד רעיונות אצל נייג'ל סלייטר.

ואז לאכול. ולהריח את הכרוב שריחו מעורר מחשבות חדשות ומלהיבות. ולהכיר תודה על מה שיש. ולהתרגש לקראת מה שבא.

 *           *           *

הפוסט נכתב תוך עיון בשלושת התרגומים של הרוח בערבי הנחל, של יונתן רטוש (1957), אוריאל אופק (1984) ויעל רנן (1986), ומערבב ציטוטים משלושתם. תודה רבה לשירה, לאביגל ולאמא על הסריקות, ההקלדות והספרים.

ותודה להוריי שקנו לי את חוברת The Wind in the Willows Activity book כשהייתי בת שש. המתכון ל-Ginger Nut Snow Castles רודף אותי שנים, ועוד אתמודד אתו כאן, אבל המתכון השני בחוברת, How To Make A Delicious Bubble and Squeak שמתוכו האיור המלבב שלמעלה ושנותר קצת עמום בזכרוני עשרים ומשהו שנים, מצא לו סוף-סוף בלוג ובית וטעם.

אני רוצה להתחתן עם שרלוק הולמס. כבר עשרים וחמש שנים בערך. ומכיוון שכנראה שלא אצליח לכבוש את לבו בזכות כישורי ההיסק שלי, וסביר שלא אביס אותו ואהפוך ל"האישה" מס' 2, "העולה לאין שיעור על כל בנות מינה ומעמידה אותן בצל", חשבתי לכבוש את לבו בבישול. אבל עיון מדוקדק ב-52 הסיפורים הקצרים אודותיו, ובבסקרוויל אחד, מגלה שהוא אוכל כבד אווז (טפו!), לא נוגע בשוקולד (אם כי ייתכן ששתה פעם שוקו חם), מחזיק פירות טריים בעיקר בשביל חרצניהם, ולא אוכל ולו קינוח אחד בכל הסיפורים!

ספר הבישול Dining with Sherlock Holmes: A Baker Street Cookbook צפוי להגיע ממש בקרוב, ולחשוף אותי למתכונים מן התקופה, ואולי לנתיבים קולינריים אל לבו של הבלש, אבל עד שיגיע – הנה קצת ליקוטים מהקאנון הקונן-דוילי:

 *           *           *

לו הייתם באים להתייעץ עם שרלוק הולמס, סביר שהיה מושיב אתכם ליד האח, ומציע לכם להתחזק ולאגור כוחות בסיוע כוס ברנדי עם מים או עם סודה, להרגיע את רעידות הפחד עם ספל קפה מהביל, או להתחמם עם כוס מים חמים ולימון, מרשם מיוחד של דוקטור ווטסון ללילות סוערים וקרים. אבל היה גם מי שביקש – וקיבל – כוס חלב קר ועוגייה.

לו הייתם אוכלים עם שרלוק הולמס ארוחת בוקר, השולחן היה עטוי מפה לבנה ואורה של מנורת הגז היה מפזר "נצנונים של מתכת וחרסינה בכלים שעדיין לא הוסרו מן השולחן", וביניהם כלי לאחסון חמאה (שבו, ובמקומות רצויים אפילו פחות, היו מתגלים "שרידי כימיקלים ומזכרות מחקירות פשע"), קומקום קפה מצופה כסף ומצוחצח היטב, לחם קלוי וקפה, חביתות, שתי ביצים קשות,  נתחי בשר דקים וביצים, קותל חזיר וביצים, או תבשיל עוף מתובל בקארי, מבישוליה של גברת הדסון, "שרעיונותיה באשר לארוחת הבוקר ראויים אפילו לסקוטית".

ולו הייתם סועדים אתו בשעה אחרת, ייתכן שהייתם אוכלים בשר קר (לצד כוס בירה), כריך (לצד ספל קפה), פרוסת לחם, חרטומן מבושל, אגוזים, אפונה ירוקה, בשר חוגלה קר (ובקבוק של מונטרשה), או דגים (שאותם דג בנהר בעצמו). בתנאים קשים הייתם מסתפקים בכיכר לחם, לשון משומרת ושתי קופסאות של שימורי אפרסקים, וגם בקבוק מלא עד מחציתו במשקה חריף. ולו הייתם מצטרפים לסעודה שבה אירח רווק רם-יחס שחתונתו המתוכננת לא עלתה יפה, הייתה על שולחן המהגוני הצנוע "סעודה קרה כיד המלך: צמד חרטומנים קרים, פסיון, פשטידת כבד אווז וכמה בקבוקים עתיקים שנראו כאילו נשלפו מתוך קורי עכביש שכיסו אותם שנים רבות".

על המזנון שלו הייתם מוצאים נתח בשר, כיכר לחם, קנקן מים, ולפחות תפוז אחד, שלא נאכל אבל חרצניו נשלחו בדואר.

ולו הייתם מרימים כוסית (או כוס או ספל) עם שרלוק הולמס, היא הייתה יכולה להיות: ספל תה בשעת התה, תה חם בתחנת הרכבת או כוס תה של שחרית, ספל קפה, שני קנקנים גדולים של קפה שחוסלו יחד עם הר של טבק בדרך לפתרון עוד תעלומה, או קפה וליקר בסיומה של ארוחה במסעדה איטלקית נוצצת.

גם אלכוהול הוא שותה לא מעט: כוס שיכר ובירה שחורה באורוות ליד ביתה של איירין אדלר, ולפחות שתי כוסות בירה – האחת בבית (לצד נתח בשר קר) והשנייה בפונדק אלפא בעת ציד אווזים. כוס יין, כוס של יין פורט לאחר ארוחת הערב, ופורט בפונדק צ'קרס, שזכור לו לטוב ככזה שמגיש "יין באיכות שמעל הממוצע", בקבוק קלארט, בקבוק מונטרשה, בקבוק יין "טוקאי אימפריאל" ממרתפו המיוחד של פרנץ יוזף בארמון שונברון, ובקבוק מלא עד מחציתו במשקה חריף לא מזוהה. ולפחות שתי כוסות של ויסקי וסודה – אחת מהן בשעות הבוקר אחרי הרפתקה לילית.

הייתה גם לפחות לגימה ארוכה אחת של מים, ויכול להיות – אם כי קשה להכריע – גם כוס שוקו חם.

ייתכן שהוא היה "מסתער ברעבתנות" על האוכל, או משוחח תוך כדי אכילה, כי הזמן קצר והמלאכה רבה. יכול להיות שהיה "חותך פרוסה מנתח הבשר שעל קרש העץ שעל גבי המזנון, מניח אותה בין שתי פרוסות לחם, תוחב את הארוחה הגסה אל הכיס" ויוצא למשימה, בוצע פרוסה מכיכר לחם ומכלה אותה ברעבתנות, או נחפז ברכבת "במהירות של מאה קילומטר לשעה במקום לעכל את ארוחת הבוקר בבית". ייתכן שהיה מפתח תיאבון מצוין אחרי שנעץ חנית ענקית ומחודדת חזור ונעוץ בחזיר מת מתנדנד מוו שעל התקרה בחלקו האחורי של האטליז של אלרדייס, וייתכן שהיה "במצב רוח שידידיו יכנוהו שתקני, ואחרים – קודר", "זולל כריכים במועדים בלתי קבועים", מנגן בכינור, מעשן ללא הרף ושוקע בהזיות.

וייתכן שלא היה אוכל כלל. גם במצב רגיל "היה מזונו צנוע ביותר והרגליו גבלו בסגפנות ממש", אבל לא פעם הוא היה "טרוד מכדי להרהר במזון", "גווע ברעב. הדבר נשמט מזכרוני. מאז ארוחת הבוקר לא בא דבר אל פי. אפילו לא פירור. לא היה לי פנאי לחשוב על כך", או אחרי "שלושה ימים של צום מוחלט". "ברגעים לחוצים ביותר לא היה אוכל דבר", וד"ר ווטסון מתאר כצד ראה אותו "מנצל את כוח הברזל שלו עד שהתעלף מתשישות בשל הרעב. "כרגע איני יכול להרשות לעצמי להקדיש מרץ וכוח לעיכול," היה אומר בתשובה על תוכחותיו הרפואיות.", ובפעם אחרת הסביר – "הרעב מחדד את היכולת השכלית… מה שמערכת העיכול שלך מרוויחה ומוסיפה לדם, המוח מפסיד. אני הנני מוח. כל שאר גופי אינו אלא נספח". 

לו הייתם מסתובבים בעיר עם הולמס, ייתכן שהייתם אוכלים אתו בתחנת רכבת – ארוחה חפוזה במזנון בתחנה הסופית בדרך לסקוטלנד יארד, ארוחת ערב בווטרלו או ארוחה במזנון בניו-הייבן. הייתם יכולים לפגוש אותו גם במסעדת סימפסון בסטרנד יושב ליד שולחן קטן ליד חלון החזית ואוכל "משהו משביע", אוכל ארוחה קלה במסעדת מרצ'יני, או יושב ליד שולחן עגול סמוך לדלת של מסעדת גולריני בגלוסטר רואד, קנסינגטון, מסעדה איטלקית נוצצת, ומקנח בקפה וליקר ואחד מהסיגרים של בעל הבית, גרועים פחות מן הצפוי.

והעניין הוא שיש עוד המון, אבל קונן דויל – באופן מכעיס להפליא – מתעקש שלא לפרט על כך. בסיפורים מוזכרות לפחות עוד שמונה-עשרה "ארוחות בוקר" (מהן אחת "מצוינת", אחת "מוקדמת" ואחת "חפוזה"), אחת-עשרה "ארוחות צהריים" (מתוכן אחת "נעימה" ואחת "חטופה") ואחת-עשרה "ארוחות ערב" (אחת "קלה", אחת "קרה", אחת "חביבה" ואחת "הגונה"). אבל כולן נותרות עלומות, ללא פירוט וללא תפריט.

*           *           *

והייצוגים המודרניים של הולמס? הם לא טובים יותר – במקרר של בנדיקט קמבּרבּאץ' הנפלא, ההולמס בן-ימינו, יש בעיקר אגודלים וריקבון, ומהמקרר של גברת הדסון הוא גונב איזו פשטידה בלתי מזוהה. ומילא שרוברט דאוני ג'וניור, שכל קשר בינו ובין הולמס גם ככה מקרי בלבד, אוכל גולאש בשר קיפודים, אבל – taquitos ב-99 סנט?!

(כל הציטוטים מתוך ההוצאה המחודשת של סיפורי שרלוק הולמס בשלושה כרכים בהוצאת מחברות לספרות, בתרגומם של רות שמעוני, חנה לבנת, אורי בלסם ומיכאל הנדלזלץ)