Bubbles and Squeaks

אוכל. אנגלי. טעים.

חודש: נובמבר, 2013

23 בנובמבר 2013

Twelve Jammie Dodgers and a Fez

את מיטב לילותיי בחודשים האחרונים ביליתי עם הדוקטור. גיליתי את קסמיו באיחור של ממש, אבל השלמתי פערים בשצף-קצף, והנה – יומיים לפני חגיגות החמישים והפרק החגיגי – צפיתי בפרק האחרון ששודר עד כה.

אפשר לומר הרבה דברים על הדוקטור, כמובן – מדיון בעלילות ועד דיון בנעליים, במעילים ובעניבות הפרפר, אבל אני פה בענייני אוכל, וגם זה לא חסר.

Fish-Fingers-and-Custard-Still

הקולינרי ביותר מבין הגלגולים המודרניים של הדוקטור, הוא האחרון – מאט סמית'. לא רק בסצינת הפתיחה המלבבת של העונות בכיכובו, שלאחר כמה לעיסות ויריקות מסתכמת בשילוב ההו-כה-אנגלי והו-כה-מחריד – Fish Fingers and Custard, אלא גם בכך שיש לו – כמו לכל אנגלי שמכבד את עצמו, בן אנוש או Time Lord – עוגייה מועדפת – Jammie Dodger. (כאן עם ספוילרים, וכאן בלי)

בנוסף, הוא מתהדר בכך שהמציא את היורקשייר פודינג – “Pudding yet Savoury. Sounds familiar?”, מכין את החביתה הטובה ביותר בעולם, מדווח על חיבתו ל-Pontefract Cakes, נזקק ל-Kendal Mint Cake לפני מבצע הצלה הירואי, והכי חמוד – בטוח שדייט רומנטי כולל Texting and Scones.

וכדי לא לספיילר יתר על המידה, לא אמרתי שום דבר על סופלה.

* * *

בננות מלוות את כל הדוקטורים:


הדוקטור העשירי, בגילומו של דיוויד טננט, אפילו המציא את הבננה דאקירי, כמה מאות מוקדם מדי, אבל הוא שונא אגסים (זהירות  בלחיצה – סוג של ספוילרים). אני לא זוכרת מה אקלסטון אכל, אבל נדמה לי שהוא חיבב נודלס וצ'יפס. דוקטור קודם הסתובב עם מקל סלרי על דש המקטורן, ורוז טיילר שתתה משקה ברד בטעם בקר בקצה השני של היקום.

* * *

רציתי להכין משהו Who-אי לכבוד חגיגות החמישים והפרק של היום בערב, אבל הזמן קצר מדי – Wibbly Wobbly, Timey Wimey, Stuff. אז מפנה אתכם לספר הבישול ההוביאני האולטימטיבי – Dining with the Doctor, שמקדיש מתכון לכל אחד מפרקי שש העונות הראשונות של הסדרה החדשה. בהדרכתו, תוכלו להכין מעדנים כמו כף ידו של הדוקטור מנקניקיות ובצק עלים, Dalek מבננה ונוטלה, Cybermen מתותים ושוקולד לבן, כנפי Weeping Angels מסוכרות, והשוס – קניידלך Ood, ו-Ood מחומוס! (כאן, בצילום מתוך הספר)

Ood Plate

ood

תגובה אחת
2 בנובמבר 2013

עוגי-yeah!

בפוסט אחד כבר ציטטתי את נייג'ל סלייטר שכתב שהאנגלים הם אימפריית עוגות ובפוסט אחר – שהם מכינים את הטוסט הכי טעים בעולם. אבל האנגלים הם גם מלכי העוגיות. ב-Eating for England, סלייטר כותב (בתרגום מאוד-מאוד חופשי שלי):

"סקרתי מדפי מכולות במדינות רבות, אך אין כמו בריטניה, המציעה לקונה ולארנקו מגוון עצום של מוצרי קמח וחמאה אפויים – זרויי סוכר, נוטפי ריבה או מזורזפי שוקולד, ממולאי קרם או מצופי זיגוג לבן. אנו בירת העוגיות של העולם. מה שצרפת היא לגבינה ואיטליה לפסטה, בריטניה היא לעוגייה."

* * *

לכל אנגלי יש עוגייה מועדפת, ומסתבר שיש קוסמים שמנצלים זאת. דייב גורמן, סטנד-אפיסט אנגלי חינני, מתאר בספרו Dave Gorman Vs. The Rest of the World (שבו הוא מתעד שנה שבה שיחק שלל משחקים עם שלל אנגלים – מדומינו עם זמר פולק צעיר בפאב לונדוני, דרך מונופול עם מיליונרית בווינדזור ועד כדורגל שולחן עם גמלאי בעליית גג בווילס) מפגש עם צמד קוסמים (שאתם בא לשחק שח לייזרים פרעוני!) שמשלבים במופע שלהם להטוט ניחוש עוגיות. "אנחנו שולפים מן הכובע את העוגייה האהובה על מתנדב מהקהל", מספר אחד הקוסמים, ומרחיב, על עוגיות, מבוגרים וילדים –

"אי אפשר לשלוף את העוגייה האהובה על אדם מבלי להחזיק בהיכון אוסף עוגיות רציני. על מבוגרים אפשר לסמוך – זו תהיה אחת הקלאסיקות: דייג'סטיב, הוב-נוב, עוגיית ג'ינג'ר, או אולי Jammy Dodger [שעוד תככב בבלוג, לאור היותה העוגייה האהובה על דוקטור הו]. אבל ילדים הם בלתי צפויים. אין להם שום כבוד למורשת העוגייתית. ילדים מכירים עוגיות חדשות ומשונות, מותגים שהופיעו על מדפי המרכול לפני שבועיים, וייעלמו מהם בעוד שבועיים. אם רוצים שהקסם יצליח, אסור בתכלית האיסור לתת לילד לבחור עוגייה."

* * *

מתוך הקלאסיקות המזורזפות, המצופות והנוטפות, עוגייה אחת אהובה במיוחד – ה-Digestive Biscuit. קרוב משפחה רחוק שלי, אנגלי שחי באמריקה, נודע במיתולוגיה המשפחתית כאיש שדאג שיישלחו אליו ארגזי דייג'סטיבז בטיסות טרנס-אטלנטיות. וגם אצלנו כל ביקור באנגליה לווה ומלווה ברכישת כמה וכמה חבילות של המתוק-מריר-פריך הזה והבאתם ארצה. העוגיות האלה לא סתם טעימות. יש להן טעם של בית. הנהנתי בהתלהבות כשקראתי את תיאורו של נייג'ל סלייטר, שמקדיש להן פרק בספרו:

"בין אם הן היו במטבחכם ובין אם לאו, לדייג'סטיבז תמיד יש טעם של בית. הן תמיד מצליחות לשגר אתכם למקום בטוח, למקום שאתם זוכרים בחיבה אפילו אם לא הייתם בו מעולם. והריח שלהן – חיטתי ומתוק ומזכיר במרומז כלוב של אוגר  – שולח אתכם מיד למקום טוב ומוגן."

* * *

הדייג'סטיב המקורית, שבאה לעולם במאה ה-19, נולדה עירומה מציפוי. אבל הפופולריות כיום הן אלה שמצופות בשוקולד חלב ובשוקולד מריר (ולאורך השנים נמכרו גם זוועות בציפוי שוקולד לבן, פצפוצים, קרמל, שוקולד-מנטה ושוקולד-תפוז). ביל ברייסון, אמריקאי מאיווה שבילה עשרים שנה בבריטניה, ונפרד ממנה במסע ארוך שתועד ב-Notes from a Small Island המלבב, מונה את הדייג'סטיב מצופה השוקולד כפלא אנגלי של ממש, לצד – בין השאר – ויליאם שייקספיר וסר כריסטופר רן. וסלייטר, שסבור – רוב הזמן – שזו העוגייה הטובה בעולם, מציין שהשילוב בין השוקולד המריר לעוגיית החיטה המלאה הפשוטה הוא זיווג משמיים.

* * *

בביקור חטוף בטיב-טעם, לפני כמה ימים, הופתעתי למצוא חבילת דייג'סטיבז. המתכון הבא – הפשוט והמגוחך ביותר שיופיע בבלוג זה (אלא אם יום אחד ארהיב עוז ואכין מארס בר מאודה…) – משדרג, במחי קצת שוקולד מריר מומס, את הדייג'סטיבז שוקולד חלב הזמינים בטיב טעם, לעוגיות מגן עדן.

* * *

מצרכים:

  • 1 חבילת עוגיות milk chocolate Digestive Biscuits (יש בטיב טעם ב-13.99 ש"ח)
  • 1 חבילת שוקולד מריר (לפחות 50% מוצקי קקאו)

מה עושים:

  • פורסים נייר אפייה על מגש או תבנית תנור.
  • מניחים את העוגיות – עם הצד השוקולדי כלפי מעלה – על נייר האפייה.
  • ממיסים שוקולד מריר (כדאי להוסיף טיפונת חמאה, חמאת קקאו או שמן קוקוס).
  • מורחים שכבה של שוקולד מריר מומס על כל עוגייה – מעל שכבת שוקולד החלב.
  • מצננים עד שהשוקולד מתקשה.
  • אוכלים – לבד, או שטובלים בכוס תה. (אם כי את הדיון הסוער בשאלה מה היא עוגיית הטבילה הטובה ביותר נשאיר לפוסט אחר).

וזהו.

* * *

תגובה אחת