A Post on Toast

נייג'ל סלייטר, שכבר צוטט כאן ועוד יצוטט כאן לא מעט, כותב ב-Eating for England על נפלאות הטוסט הבריטי (בתרגום חופשי למדי שלי):

"אכלתי טוסט בכל מקום – מלאוֹס ועד לוּטוֹן – ואני יכול לומר ללא שום היסוס, שאף אחד – אף אחד – לא מכין טוסט כמו הבריטים. כפי שלא תצליחו למצוא מחוץ לתאילנד תבשיל קארי ירוק עדין וניחוחי בדיוק במידה הנכונה, ותתקשו למצוא אוסו-בוקו רך ונשגב כמו זה שיצא תחת ידיו של טבח איטלקי, לא תוכלו למצוא על פני כדור הארץ טוסט טוב יותר מזה שיוגש לכם באיים הבריטיים. טוסט הוא המִנחה שלנו לעולם הגסטרונומיה. מדוע? זו כבר שאלה קשה יותר.

לצרפתים יש לחמים מעניינים יותר. האיטלקים, וגם היפנים, מצטיינים בהקדשת תשומת הלב לפרטים הקטנים, אבל ניסיונותיהם של אלו ושל אלו בהגשת טוסט בחמאה הם כאין וכאפס לעומת ההישגים מעוררי התיאבון שלנו. גם כשאינו במיטבו, הטוסט הבריטי הוא תמיד סביר, שלא כמו הגרסאות החיוורות והרופסות שבהן אתם עלולים להיתקל ביוון (מדינה שפספסה לחלוטין את כל הפואנטה של הטוסט), או הווריאציות הנלעגות שיוגשו לכם בארצות הברית. אין ספק – בכל הנוגע לטוסט, אנחנו אימפריה."

*     *     *

דגלאס אדאמס, שזיהה את היכולות הבריטיות בתחום קולינרי חשוב לא פחות – התה – ולאחר שהשמיד את כדור הארץ ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שלח את גיבוריו לתור יקומים שלמים שבהם ניתן להשיג הכול חוץ מכוס תה סבירה, מציג ב-Mostly Harmless עוד חזון קודר לאנגלי המסתובב בגלקסיה – עולם ללא טוסט:

"העולמות הזמינים נראו עגמומיים למדי. לא היה להם מה להציע לו, משום שלו לא היה מה להציע להם. הוא התייסר לגלות שאף על פי שהגיע מעולם שבו היו מכוניות ומחשבים ובלט וארמניאק, הוא עצמו לא ידע כיצד הם פועלים. הוא לא ידע לעשות דבר. הוא אפילו לא ידע לבנות טוסטר. הוא הצליח להכין לעצמו כריך, אך בזה זה נגמר."

*     *     *

סטיבן פריי (שאת דבריו על תה עוד אביא כאן), תיאר ב-The Liar יקום עגמומי אחר – בית הספר הפרטי האנגלי – שהפך את הטוסט למוסד, טקס ופולחן.

"שעת התה", פריי כותב (ואני מתרגמת בחופשיות-יתרה), "הייתה מוסד מקודש שסבב כל-כולו סביב טקס הטוסט והסגידה לו. במקום שבו נאסר השימוש באלכוהול, בטבק ובסמים, חיוני היה למצוא משהו שיחליף את מקומם כשם וכסמל לחיוּת, לנעורים ולכל מה שמגניב. טוסט, מסיבות שטשטש הזמן, היה התחליף שנמצא, ושמו נישא בפי כל בכל הזדמנות אפשרית:
– "בדיוק נהניתי מקצת טוסט, כשהָרמן והוֹפּווּד הגיעו…"
– "בּרטון הזה בהחלט חמוד. והוא עושה יופי של טוסט…"
– "כן, תבוא אלי לחדר מתישהו. נעשה קצת טוסט…"
– "אלוהים, אני לא מסוגל לזוז. ממש נסחפתי עם הטוסט אתמול…"

*     *     *

וג'תרו טאל, ב-Wond'ring Aloud, מכניסים את הטוסט (או פירוריו) לחדר המיטות:

Wond'ring aloud– will the years treat us well.

As she floats in the kitchen, I'm tasting the smell of toast as the butter runs.

The she comes, spilling crumbs on the bed and I shake my head.

And it's only the giving that makes you what you are.

*     *     *

ובחזרה לנייג'ל סלייטר, שמציע ב-Ripe: A Cook in the Orchard מנה סתווית (שלמרות שסוף אפריל, הולמת את מזג האוויר שנשקף מהחלונות) של תפוחים מקורמלים על טוסט. פשוט, ניחוחי, ומתאים בדיוק לשבת גשומה מעין זו.

גרומיט   טוסטר

גרניום   פולי

תפוחים מקורמלים על טוסט

מה צריך (ל-2 מנות)

  • 2 תפוחים אדומים מתוקים
  • קצת מיץ לימון
  • 40 ג' חמאה (לטבעונים: שמן קוקוס)
  • 2 כפות סוכר (רצוי קנים או דמררה, ואפשר גם חום או לבן)
  • קצת קינמון
  • חופן צימוקים
  • 2 פרוסות טוסט – מחלה מתוקה, בריוש או לחם אגוזים וצימוקים

מה עושים

  • חותכים כל תפוח לרבעים (אין צורך לקלוף) ופורסים לפרוסות דקות. מזליפים על התפוחים החתוכים מעט מיץ לימון, כדי שלא ישחירו.
  • ממיסים את החמאה במחבת. כשהחמאה נמסה, מוסיפים את הסוכר, מערבבים ומניחים לבעבע במשך דקה או שתיים.
  • מוסיפים את התפוחים, מערבבים ומצפים בחמאה, ומבשלים כחמש-שבע דקות על אש בינונית עד שהתפוחים רכים.
  • מוסיפים את הצימוקים והקינמון ומערבבים.
  • כשהתפוחים כמעט מוכנים – רכים ומצופים בשכבת קרמל, מכינים שתי פרוסות טוסט – זהוב אבל לא שרוף. עורמים את התפוחים על פרוסות הטוסט ואוכלים ככה, או עם תוספת של שמנת חמוצה או קרם פרש.

טוסט