הבלש המכרסם

מאת תמר

אני רוצה להתחתן עם שרלוק הולמס. כבר עשרים וחמש שנים בערך. ומכיוון שכנראה שלא אצליח לכבוש את לבו בזכות כישורי ההיסק שלי, וסביר שלא אביס אותו ואהפוך ל"האישה" מס' 2, "העולה לאין שיעור על כל בנות מינה ומעמידה אותן בצל", חשבתי לכבוש את לבו בבישול. אבל עיון מדוקדק ב-52 הסיפורים הקצרים אודותיו, ובבסקרוויל אחד, מגלה שהוא אוכל כבד אווז (טפו!), לא נוגע בשוקולד (אם כי ייתכן ששתה פעם שוקו חם), מחזיק פירות טריים בעיקר בשביל חרצניהם, ולא אוכל ולו קינוח אחד בכל הסיפורים!

ספר הבישול Dining with Sherlock Holmes: A Baker Street Cookbook צפוי להגיע ממש בקרוב, ולחשוף אותי למתכונים מן התקופה, ואולי לנתיבים קולינריים אל לבו של הבלש, אבל עד שיגיע – הנה קצת ליקוטים מהקאנון הקונן-דוילי:

 *           *           *

לו הייתם באים להתייעץ עם שרלוק הולמס, סביר שהיה מושיב אתכם ליד האח, ומציע לכם להתחזק ולאגור כוחות בסיוע כוס ברנדי עם מים או עם סודה, להרגיע את רעידות הפחד עם ספל קפה מהביל, או להתחמם עם כוס מים חמים ולימון, מרשם מיוחד של דוקטור ווטסון ללילות סוערים וקרים. אבל היה גם מי שביקש – וקיבל – כוס חלב קר ועוגייה.

לו הייתם אוכלים עם שרלוק הולמס ארוחת בוקר, השולחן היה עטוי מפה לבנה ואורה של מנורת הגז היה מפזר "נצנונים של מתכת וחרסינה בכלים שעדיין לא הוסרו מן השולחן", וביניהם כלי לאחסון חמאה (שבו, ובמקומות רצויים אפילו פחות, היו מתגלים "שרידי כימיקלים ומזכרות מחקירות פשע"), קומקום קפה מצופה כסף ומצוחצח היטב, לחם קלוי וקפה, חביתות, שתי ביצים קשות,  נתחי בשר דקים וביצים, קותל חזיר וביצים, או תבשיל עוף מתובל בקארי, מבישוליה של גברת הדסון, "שרעיונותיה באשר לארוחת הבוקר ראויים אפילו לסקוטית".

ולו הייתם סועדים אתו בשעה אחרת, ייתכן שהייתם אוכלים בשר קר (לצד כוס בירה), כריך (לצד ספל קפה), פרוסת לחם, חרטומן מבושל, אגוזים, אפונה ירוקה, בשר חוגלה קר (ובקבוק של מונטרשה), או דגים (שאותם דג בנהר בעצמו). בתנאים קשים הייתם מסתפקים בכיכר לחם, לשון משומרת ושתי קופסאות של שימורי אפרסקים, וגם בקבוק מלא עד מחציתו במשקה חריף. ולו הייתם מצטרפים לסעודה שבה אירח רווק רם-יחס שחתונתו המתוכננת לא עלתה יפה, הייתה על שולחן המהגוני הצנוע "סעודה קרה כיד המלך: צמד חרטומנים קרים, פסיון, פשטידת כבד אווז וכמה בקבוקים עתיקים שנראו כאילו נשלפו מתוך קורי עכביש שכיסו אותם שנים רבות".

על המזנון שלו הייתם מוצאים נתח בשר, כיכר לחם, קנקן מים, ולפחות תפוז אחד, שלא נאכל אבל חרצניו נשלחו בדואר.

ולו הייתם מרימים כוסית (או כוס או ספל) עם שרלוק הולמס, היא הייתה יכולה להיות: ספל תה בשעת התה, תה חם בתחנת הרכבת או כוס תה של שחרית, ספל קפה, שני קנקנים גדולים של קפה שחוסלו יחד עם הר של טבק בדרך לפתרון עוד תעלומה, או קפה וליקר בסיומה של ארוחה במסעדה איטלקית נוצצת.

גם אלכוהול הוא שותה לא מעט: כוס שיכר ובירה שחורה באורוות ליד ביתה של איירין אדלר, ולפחות שתי כוסות בירה – האחת בבית (לצד נתח בשר קר) והשנייה בפונדק אלפא בעת ציד אווזים. כוס יין, כוס של יין פורט לאחר ארוחת הערב, ופורט בפונדק צ'קרס, שזכור לו לטוב ככזה שמגיש "יין באיכות שמעל הממוצע", בקבוק קלארט, בקבוק מונטרשה, בקבוק יין "טוקאי אימפריאל" ממרתפו המיוחד של פרנץ יוזף בארמון שונברון, ובקבוק מלא עד מחציתו במשקה חריף לא מזוהה. ולפחות שתי כוסות של ויסקי וסודה – אחת מהן בשעות הבוקר אחרי הרפתקה לילית.

הייתה גם לפחות לגימה ארוכה אחת של מים, ויכול להיות – אם כי קשה להכריע – גם כוס שוקו חם.

ייתכן שהוא היה "מסתער ברעבתנות" על האוכל, או משוחח תוך כדי אכילה, כי הזמן קצר והמלאכה רבה. יכול להיות שהיה "חותך פרוסה מנתח הבשר שעל קרש העץ שעל גבי המזנון, מניח אותה בין שתי פרוסות לחם, תוחב את הארוחה הגסה אל הכיס" ויוצא למשימה, בוצע פרוסה מכיכר לחם ומכלה אותה ברעבתנות, או נחפז ברכבת "במהירות של מאה קילומטר לשעה במקום לעכל את ארוחת הבוקר בבית". ייתכן שהיה מפתח תיאבון מצוין אחרי שנעץ חנית ענקית ומחודדת חזור ונעוץ בחזיר מת מתנדנד מוו שעל התקרה בחלקו האחורי של האטליז של אלרדייס, וייתכן שהיה "במצב רוח שידידיו יכנוהו שתקני, ואחרים – קודר", "זולל כריכים במועדים בלתי קבועים", מנגן בכינור, מעשן ללא הרף ושוקע בהזיות.

וייתכן שלא היה אוכל כלל. גם במצב רגיל "היה מזונו צנוע ביותר והרגליו גבלו בסגפנות ממש", אבל לא פעם הוא היה "טרוד מכדי להרהר במזון", "גווע ברעב. הדבר נשמט מזכרוני. מאז ארוחת הבוקר לא בא דבר אל פי. אפילו לא פירור. לא היה לי פנאי לחשוב על כך", או אחרי "שלושה ימים של צום מוחלט". "ברגעים לחוצים ביותר לא היה אוכל דבר", וד"ר ווטסון מתאר כצד ראה אותו "מנצל את כוח הברזל שלו עד שהתעלף מתשישות בשל הרעב. "כרגע איני יכול להרשות לעצמי להקדיש מרץ וכוח לעיכול," היה אומר בתשובה על תוכחותיו הרפואיות.", ובפעם אחרת הסביר – "הרעב מחדד את היכולת השכלית… מה שמערכת העיכול שלך מרוויחה ומוסיפה לדם, המוח מפסיד. אני הנני מוח. כל שאר גופי אינו אלא נספח". 

לו הייתם מסתובבים בעיר עם הולמס, ייתכן שהייתם אוכלים אתו בתחנת רכבת – ארוחה חפוזה במזנון בתחנה הסופית בדרך לסקוטלנד יארד, ארוחת ערב בווטרלו או ארוחה במזנון בניו-הייבן. הייתם יכולים לפגוש אותו גם במסעדת סימפסון בסטרנד יושב ליד שולחן קטן ליד חלון החזית ואוכל "משהו משביע", אוכל ארוחה קלה במסעדת מרצ'יני, או יושב ליד שולחן עגול סמוך לדלת של מסעדת גולריני בגלוסטר רואד, קנסינגטון, מסעדה איטלקית נוצצת, ומקנח בקפה וליקר ואחד מהסיגרים של בעל הבית, גרועים פחות מן הצפוי.

והעניין הוא שיש עוד המון, אבל קונן דויל – באופן מכעיס להפליא – מתעקש שלא לפרט על כך. בסיפורים מוזכרות לפחות עוד שמונה-עשרה "ארוחות בוקר" (מהן אחת "מצוינת", אחת "מוקדמת" ואחת "חפוזה"), אחת-עשרה "ארוחות צהריים" (מתוכן אחת "נעימה" ואחת "חטופה") ואחת-עשרה "ארוחות ערב" (אחת "קלה", אחת "קרה", אחת "חביבה" ואחת "הגונה"). אבל כולן נותרות עלומות, ללא פירוט וללא תפריט.

*           *           *

והייצוגים המודרניים של הולמס? הם לא טובים יותר – במקרר של בנדיקט קמבּרבּאץ' הנפלא, ההולמס בן-ימינו, יש בעיקר אגודלים וריקבון, ומהמקרר של גברת הדסון הוא גונב איזו פשטידה בלתי מזוהה. ומילא שרוברט דאוני ג'וניור, שכל קשר בינו ובין הולמס גם ככה מקרי בלבד, אוכל גולאש בשר קיפודים, אבל – taquitos ב-99 סנט?!

(כל הציטוטים מתוך ההוצאה המחודשת של סיפורי שרלוק הולמס בשלושה כרכים בהוצאת מחברות לספרות, בתרגומם של רות שמעוני, חנה לבנת, אורי בלסם ומיכאל הנדלזלץ)

מודעות פרסומת